לפני 8 שנים. 1 בדצמבר 2015 בשעה 8:33
כתיבה
בשעות הקטנות של הלילה...
נחמות קטנות
גן שעשועים עם שדים קטנים
אני יצור שמיימי
את טוענת בתוקף
יפה כעץ חג מולד
עם קישוטים צבעוניים
לעמוד מול המראה
את מתעקשת
עם הלשון בחוץ
הכל יותר טעים.
RIDE THE SPIRAL
רגעים אבודיםלפני 8 שנים. 1 בדצמבר 2015 בשעה 5:36
הייתי צריך להרגיש אתמול בלילה
לחבק את הקור
להתמסר לעירום.
הגוף הזה איטי מדי
הגוף הזה חלש מדי
רגיל להוביל
את עצמו
בשביל
השרדות.
הייתי צריך להרגיש אתמול בלילה
החללית הקטנה שלי
אבדה בחלל העמוק .
המסע הזה ארוך מדי
מחפש כוכב לכת
מחפש קצת לנחות.
לפני 8 שנים. 30 בנובמבר 2015 בשעה 19:19
אני כנראה אפסיד בקרב הנוכחי.
זה לא נורא.
את הנצחון לא באמת דמיינתי...
עדיף להודות בכשלון
ולהתפרק בצורה מודעת.
אתן לזה לנזול ממני
בהנאה.
קלאסיקות ישנות מקיפות אותי
חושב שזה באך או מוצארט אולי שופן?
לא באמת מסוגל להבחין בהבדל.
הילדה בת ה 21 אולי 18 מחייכת אלי... אני נושם כרגע סצינות מהתפוז המכני.
אני בטוח שהיא חשה בפחד.
שלי.
חוסר בטחון תמיד יוליד את הלבד.
כמה שטויות.
לפני 8 שנים. 30 בנובמבר 2015 בשעה 14:20
אפשר לראות
רעש לבן
כשמסתכלים עמוק בעיניים
אפשר לחוש בהילות מתאיידות
כרגע אתה רק חומר
חושש מלרטוט
לפני 8 שנים. 30 בנובמבר 2015 בשעה 6:59
הניתוק הוא בחירה
שקיעה מודעת
בים אינסופי של אפשרויות.
תבנה את המקדש
או
תכרע מול המזבח
חיים, כאוס, טעויות
כן אתה נראה קצת יותר
עייף מכרגיל.
כן אתה,
משוואה בלתי נמנעת
של דרך, אש וגיל.
כן אתה מרגיש קצת יותר
מכרגיל,
הראייה מצטמצמת
פונקציה של
קפאון, פחד וגיל.
לפני 8 שנים. 29 בנובמבר 2015 בשעה 21:17
השלכת אותו עליי,
כזו את
חסרת צורה ומלאת תוכן.
השלכת אותו עליי
יכולתי להשבע שהוא שבר
את מהירות האור
הכרחת אותי להסתכל עליו,
כזו את
חסרת טאקט ומשולחת רסן
הכרחת אותי להסתכל עליו,
הוא צוהר, הוא הפער, הוא בור.
השלכת אותו עליי,
בכדי שאטעם שפל
שאחנק מעשן הגשרים שכה נהנתי לשרוף
השלכת אותו עליי
הוא צוהר, הוא דרך, הוא דלת
השלכת אותו עליי
בכדי שאתחיל לבחור.
לפני 8 שנים. 29 בנובמבר 2015 בשעה 19:24
קשור אותו היטב אל ידית הדלת
תרגיש משהו
מרגיש משהו?
זה יתהדק
עוד קצת.
לא תוכל עוד לחלום,
חירות.
אני יכול לבהות בך לנצח
להשתגע מהקלות שבה אימצת
את הריק אל העיניים
אני מריח אותך גומר
מתרסק ומצטמק
נרדם ברוך ומתחפר
קשור היטב את עצמך אל קצה הדלת
אין בך קיום יותר
לפני 8 שנים. 29 בנובמבר 2015 בשעה 6:50
הרגע הזה
יוציא אותך , חופשי
כאילו מעולם לא לך היו כנפיים.
בגובה של 9000 רגל
קל יותר להתרסק
לא נושם מהסרעפת.
תחתוך את האצבע
המאשימה
תחתוך את האצבע
חבוש את הכתר
הגלימה המגואלת בדם
תהלום אותך.
לפני 8 שנים. 28 בנובמבר 2015 בשעה 10:36
"אף פעם לא היית"
ברוך לחשת לי,
בזמן שאנו מברכים
את ההתרסקות הקדושה הזו.
מולי את נוצצת,
סביבי חגה, צוחקת
יורקת רוק
זורקת אור
אל אותו , החור השחור.
את שוברת קצב,
החיים והעונג בקצה הלשון.
לפני 9 שנים. 4 בנובמבר 2015 בשעה 7:00
אני מניח שאפשר לקרוא לנקודה הזו שום מקום .
ללכת לאיבוד .
להיות חסרי משקל לחלוטין למרות שהגוף כל כך כבד.
אבדון.
הרכבת הזו לא עוצרת ולא תעצור ואני פשוט רוצה לרדת.
לקפוץ.
הצבעים היחידים שקובעים משהו מקועקעים על פיסת נייר.
הייתי רוצה להעלם לקצת
שבוע או חודש.
שנה או שנתיים.
מבלי תחושת הכניעה למירוץ הזה.למאבק הזה. לאי השייכות הזו.
הכאב הוא קודם כל פיזי
אחר כך קיומי.
לראשונה
בא לי לצעוק לעזאזל הכל ולהתחפר.