|
|
|
הוילון המוסט
הסדין הקרוע
טביעות אצבעות
במצבורי אבק
אורות משתוללים
בוא ונשתה ביחד
כשהחרב ביד
ואיברים קטועים בצד
אני ואתה
השתקפות מאיימת
מוצאים נחמה
בחלל הגדול
לנו הוא, ריק
מדיטציה משקרת
מיליוני רבדי קיום
בתא קטן אחד.
סופר את השלדים שמאחורי הדלת
בורר אילו רגעים לזכור
זה נוזל לי בין כפות הידיים
השקר הגדול
נותרנו יחד , כמהים לאותו הרגע
כמו שתי ספינות שלא יודעות לאן,
האם רואים לי את הכל בעיניים ?
השחור והלבן
תן ללהבה להיות אור מנחה
ולא לגעת בעור , לא לשרוף
תן לעיניים להשאר לנצח פקוחות.
תן לכל ההווייה להכיל אותך,
כמה שיותר כואב ,
כמה שיותר להיות.
תן לעצמך להצטמרר מפחד
לבכות כמו אלמנה
להתאבל כמו יתום,
תן לעצמך להתפתל,
לחשוב תמיד קדימה,
להבין שאין שום פער בין מציאות לחלום
שורט
נלחם
מדמם
נדהם מגודלו של הפער,
ראה
כיצד
האופק מתבייש
ומתרחק,
ומה נשאר לו?
ירח,
עם הזמן הולך ומצטמק
וכך חוזר חלילה
כשאנו ממשיכים להתנתק.
הכל יהיה קצת בוהק יותר,
כשאת תבואי אליי
כשנתרחק מהמוכר והממוחזר.
אני
אכנס ברוך
אל בין שערייך
ומעינייך
ישתקפו דמויות של אימה וקבלה.
יש נשים פנויות בבניין ?
סך התנועות שלך,
פורנוגרפיה.
את יודעת טוב מאד,
איך לבלוע אותי שלם.
אני
אתלוש
לך את
הלב
בזמן
שאת
תקחי לי
את החופש,
בקרוב אקרא לך בשמך.
עיניים פעורות לרווחה
מנקזות לתוכן כוכבי לכת ומערכות שמש
נותר רק שקט עמוק
מתפרס על כל החלל והזמן,
נדמה ששפתיך חתמו הן,
את גורלו של האני הקטן
אי שם בחלל העמוק
מרחף בין עינייך,
בין חלל ובין זמן.
זה לא הגוף אלא הנשמה
לא הזרועות המוצמדות לרצפה אלא העיניים
זו לא העליונות אלא ההכרה שבעוצמה
זה לא העונג בנתינה כמו הצורך בקבלה
זה לא אותו אני כשאת משתחררת
מכבלי הגוף והתודעה , החלל והזמן,
זה המקום הקדוש בו את מולי מתייצבת
אור אלוהי על קיומי הקטן.
אני אמשיך לשקר
עד שהשקט יגיע
זו הדרך היחידה
בה יכולתי לבחור
לא את לא תנצחי אותי הפעם.
ביום שבו החלטת
לאהוב אותי יותר מכל דבר אחר
רוקנת את הכלי
נותר גוף חלול בוהה בראי
