|
|
|
הניתוק הוא בחירה
שקיעה מודעת
בים אינסופי של אפשרויות.
תבנה את המקדש
או
תכרע מול המזבח
חיים, כאוס, טעויות
כן אתה נראה קצת יותר
עייף מכרגיל.
כן אתה,
משוואה בלתי נמנעת
של דרך, אש וגיל.
כן אתה מרגיש קצת יותר
מכרגיל,
הראייה מצטמצמת
פונקציה של
קפאון, פחד וגיל.
השלכת אותו עליי,
כזו את
חסרת צורה ומלאת תוכן.
השלכת אותו עליי
יכולתי להשבע שהוא שבר
את מהירות האור
הכרחת אותי להסתכל עליו,
כזו את
חסרת טאקט ומשולחת רסן
הכרחת אותי להסתכל עליו,
הוא צוהר, הוא הפער, הוא בור.
השלכת אותו עליי,
בכדי שאטעם שפל
שאחנק מעשן הגשרים שכה נהנתי לשרוף
השלכת אותו עליי
הוא צוהר, הוא דרך, הוא דלת
השלכת אותו עליי
בכדי שאתחיל לבחור.
קשור אותו היטב אל ידית הדלת
תרגיש משהו
מרגיש משהו?
זה יתהדק
עוד קצת.
לא תוכל עוד לחלום,
חירות.
אני יכול לבהות בך לנצח
להשתגע מהקלות שבה אימצת
את הריק אל העיניים
אני מריח אותך גומר
מתרסק ומצטמק
נרדם ברוך ומתחפר
קשור היטב את עצמך אל קצה הדלת
אין בך קיום יותר
הרגע הזה
יוציא אותך , חופשי
כאילו מעולם לא לך היו כנפיים.
בגובה של 9000 רגל
קל יותר להתרסק
לא נושם מהסרעפת.
תחתוך את האצבע
המאשימה
תחתוך את האצבע
חבוש את הכתר
הגלימה המגואלת בדם
תהלום אותך.
"אף פעם לא היית"
ברוך לחשת לי,
בזמן שאנו מברכים
את ההתרסקות הקדושה הזו.
מולי את נוצצת,
סביבי חגה, צוחקת
יורקת רוק
זורקת אור
אל אותו , החור השחור.
את שוברת קצב,
החיים והעונג בקצה הלשון.
אני מניח שאפשר לקרוא לנקודה הזו שום מקום .
ללכת לאיבוד .
להיות חסרי משקל לחלוטין למרות שהגוף כל כך כבד.
אבדון.
הרכבת הזו לא עוצרת ולא תעצור ואני פשוט רוצה לרדת.
לקפוץ.
הצבעים היחידים שקובעים משהו מקועקעים על פיסת נייר.
הייתי רוצה להעלם לקצת
שבוע או חודש.
שנה או שנתיים.
מבלי תחושת הכניעה למירוץ הזה.למאבק הזה. לאי השייכות הזו.
הכאב הוא קודם כל פיזי
אחר כך קיומי.
לראשונה
בא לי לצעוק לעזאזל הכל ולהתחפר.
אני לא כאן בכלל
אני לא כאן בכלל
אני לא כאן בכלל
אני לא כאן בכלל
אני רחוק מלהשתגע
אני רחוק מלמצות
אני לא כאן בכלל
אני עולה בלהבות
אלו הם לא פניי
אני לא מכיר באותה צללית
אני רחוק מלהשתגע
אני רק מגרד את התחתית
עם הקיר אני מתנגח
בלב המראה אני חובט
אני לא משתקף כמו פעם
אל הלא כלום אני שועט
אני לא כאן בכלל
אני לא כאן בכלל
אני רחוק מלהשתגע
אני צריך קצת אוויר, לבד , חלל.
מהו חופש
מהי חירות
חודש בתאילנד
שבוע בקוס
במיוחד בשבילך
פיתחנו אפליקציה
בכמה אתה מפגר
כמה אתה הוא החוב
המדינה תממן
אתנחתא מסובסדת
בכדי שתוכל להיעלם לאיטך בסלון.
המצלמה תשקר
הטלוויזיה מלטפת
מלמדת אותנו
איך לשמר פרצופים בארון
השכנה שממול
הולוגרמה שמזדיינת
פעם בחודש
עם הראש מורכן מטה
והישבן לחלון
אני נמצא
בנקודה
בה הכל נשלט
על ידי
פחד
ואין
לי
מושג איך
להתעורר ולהתנער
זה כאילו
נהייתי עיוור
עובר אורח , דוהר
אל נקודת
האל חזור,
מזמן הפסקתי
לספור
זה רק אני והאור הגדול
אילו היינו רק שניים
היה בי אומץ
בכדי
להתחיל הכל.
אני רואה את עצמי באמצע
אני בוהה ומתחיל לרעוד
זה זוחל לי על העור שוב
זה זוחל ומנסה לחפור
את התמונות המפלילות מזמן השמדתי
העליתי באש את כל הראיות
וזה זוחל לי על העור שוב
מצליח יותר ממני להיות
אני רואה את עצמי באמצע
אני ממצמץ , והיא חוזרת לקפוץ
מנקזת את שפיותי
רואה את העור מתהווה לו לבוץ
את הזכרונות המפלילים מזמן השמדתי
זה לא שהיה שם בעצם את מה לזכור
וזה זוחל לי על העור שוב
מתכסה לאיטי בחור השחור
