RIDE THE SPIRAL

הכל יהיה קצת בוהק יותר, 

כשאת תבואי אליי

כשנתרחק מהמוכר והממוחזר.

אני

אכנס ברוך

אל בין שערייך

ומעינייך

ישתקפו דמויות של אימה וקבלה.

 

 

 

יש נשים פנויות בבניין ? 

סך התנועות שלך,
פורנוגרפיה.
את יודעת טוב מאד,
איך לבלוע אותי שלם.
אני
אתלוש
לך את
הלב
בזמן
שאת
תקחי לי
את החופש,
בקרוב אקרא לך בשמך.  

עיניים פעורות לרווחה

מנקזות לתוכן כוכבי לכת ומערכות שמש

נותר רק שקט עמוק

מתפרס על כל החלל והזמן,

נדמה ששפתיך חתמו הן,

את גורלו של האני הקטן

אי שם בחלל העמוק

מרחף בין עינייך,

בין חלל ובין זמן.

זה לא הגוף אלא הנשמה

לא הזרועות המוצמדות לרצפה אלא העיניים

זו לא העליונות אלא ההכרה שבעוצמה

זה לא העונג בנתינה כמו הצורך בקבלה

 

זה לא אותו אני כשאת משתחררת

מכבלי הגוף והתודעה , החלל והזמן,

זה המקום הקדוש בו את מולי מתייצבת

אור אלוהי על קיומי הקטן.

אני אמשיך לשקר

עד שהשקט יגיע

זו הדרך היחידה 

בה יכולתי לבחור

 

לא את לא תנצחי אותי הפעם.

 

 ביום שבו החלטת

לאהוב אותי יותר מכל דבר אחר

רוקנת את הכלי

נותר גוף חלול בוהה בראי

 

מתעורר ככדור שנפלט

מוקדם מדי אל החלל

ידענו ימים טובים יותר.

 

מתעורר ככדור שנפלט,

דם משתולל בסלון ואת מתעוותת.

 

לא אתן

לך לזרוע מלח

על הפצע שנפתח.

 

ואת אוהבת אותי

סדוק,

יותר קל לך למלא אותי 

בשנאה תהומית...

אני תלוי על חוט

כמה שאת צודקת

אוהב אותך צוחקת,

אוהב אותך מעלי.

 

מתעורר ככדור שנפלט

מוקדם מדי , את עוזבת

נוזלת לאט אל החלל השחור.

התפתלת לצידי

כמו נחש משוגע

את היגון הטבענו

במיצי גוף ויין,

כשאלוהים התחילה לרקוד,

היא העריצה אותך.

אתמול,

שעה אחרי ארוחת הערב , ישבנו בסלון.

כל אחד זורק פיסות מהחיים שלו , חוויות מהשבוע . אף אחד לא רוצה לשרת את השקט.

בכסא הגדול שלה ישבה סבתא.

אישה זקנה, חבוטה , עברה מיליון קרבות , עשרות מחלות , אלפי ימים קשים.

האישה הזו זורחת כשהיא רואה את הנכדים שלה ( אנחנו ) .

כמו כל סבתא היא מזנקת מהכורסא , שוכחת מהקיום של ההליכון שלה ומנשקת אותנו עד שזה גובל בהטבעה.

בנוסף, האישה הזו קצת חשוכה.

שונאת ערבים , שונאת שמאלנים ( כמעט הפכה את השולחן כששמעה שאני שוקל להצביע מרצ) , שונאת כל דבר שהוא לא יהודי דתי נפתלי בנטי . סוגדת לביבי האישה הזו. לך תריב איתה - אין צורך.

המשכנו לקשקש קצת על שוקולד במטוס , על מטיילים ישראלים בהודו, על החיים עצמם ( שום איזכור לאירן ).

כמובן שבשלב מסויים הגענו לחתונות... 
אחי הקטן נשוי טרי אז כל הרובים מכוונים אלי כרגע. 
"תזדיינו בסבלנות , אם בכלל..." אמרתי להם.

ואז , סבתא שלי , ברגע של תובנה חסרת טקט אמרה: " הוא , הוא תמיד היה קר , תמיד היה לבד , מאז שהוא ילד. אי אפשר להפשיר אותו , הילד קר כקרח " ... ומיד חזרה לחרחר ולמלמל שטויות על טלנבולות ספרדיות.

האישה הזקנה והחבוטה הזו - חשפה את הצד הכי חבוי שלי.

נכון אני בודד

ועם הלב נודד

למקומות בהם ביקרתי לא פעם,

 

אני משפיל מבט

בוהה לך בשדיים,

כי זה מזכיר לי את כל מה  שהיה

ואבד,

בלי כלום ביד,

אני אנדד,

לנצח.