לפני 9 שנים. 27 בנובמבר 2014 בשעה 11:21
כבדות העפעפיים
חשיבותה של המתודה
גז מדמיע חודר מתחת לכל המסיכות
להשאר במקום
לא לתהות, לא לגעת
חשיבותה של המתודה
למוות יש המון צורות
RIDE THE SPIRAL
רגעים אבודיםלפני 10 שנים. 4 בנובמבר 2014 בשעה 16:16
צפה בתנועות העננים
תתמכר לרגע הזה
הקור מחזיר אותי להכרה מלאה
לצפות בתמונה השלמה
ולדאות.
צופה בתנועות העננים
מתגלגל אל הרגע הזה
מבטל כל תנועה
מתרוקן בהכרה מלאה.
לנשום ולעצום עיניים
בינתיים
אני פה
לנשום ולנשוך את השפתיים
כי הלבד
מנסה לחדור את העור
מתעצם עם הקור
משתכר, מצייר
את זוג עינייך.
לפני 10 שנים. 18 באוקטובר 2014 בשעה 16:38
i do not know if you can hear me
i do not know if you can hear me
i can not recall a single memory
through out the unkown, now youre free
לפני 10 שנים. 16 באוקטובר 2014 בשעה 21:38
* מריסה טומיי היא אישה על גבול השלמות
* ברגע מסויים בחיים אתה צריך לצידך אישה או פסיכולוג
* מוח מבריק לא יעזור לאף אחד כשהוא בין 4 קירות
* תן לאנשים לצעוק. זו הדרך הבטוחה להפסד.
* אנחנו כלים ריקים - עבדים אינסופיים לאנרגיה מסביבנו.
לפני 10 שנים. 16 באוקטובר 2014 בשעה 18:20
אז מסתבר שאני היצור הכי לא נחשק בממלכת הגברים
כבוד.
לפני 10 שנים. 16 באוקטובר 2014 בשעה 13:57
לו היית אתה
יותר מהכל
נאמן, זר לסחף
לא היית נישבה בקסמיה הריקים.
לו היית יכול
להתחמק,
להתנתק מהדחף
לא להתפרק בין שעריה הקמורים.
לפני 10 שנים. 9 באוקטובר 2014 בשעה 13:47
לא אוננתי כבר יומיים.
לא מדברים על סקס אמנם.
לפני 10 שנים. 9 באוקטובר 2014 בשעה 10:00
יש דברים שמתישים אותך.
חוסר היכולת או הרצון להתמודד עם המעגלים שמתעקשים תמיד להשאר סביבך.
הרי הם תמיד היו שם ,תמיד יהיו שם, מההתחלה ועד הסוף.
הם ליוו אותך , ראו אותך , נופל , צוחק , בוכה , קם ונופל שוב , מתפורר , מתגבר משתגע ומתעורר.
הם לא תמיד הכילו אותך.
ואתה יודע שאין שום טעם למלא את המשקעים.
אתה מתעלם מהם , מדלג מעליהם , לא מסתכל בהם .
ואתה כמו כוכב נודד , בוהה מרחוק במעגלים של שבתאי , מתחמק מאותם חורים שחורים שמאיימים לבלוע את הכל.
אבל יש רגעים שמתישים אותך.
ואת עומדת לך במרפסת , עם השיער המפוזר הזה שלך , עם העיניים שצועקות " יש צלקות שאי אפשר לראות" , כל השפיות שלך נשענת על אותה סיגריה מזדיינת,
ואני לא יכול להתמודד עם זה כשאת מתחילה לבכות.
הרי מגיל 0 אני אותך שומע.
יש לי תואר במשחק ופרס נובל על הדחקות.
ואת , אותך כבר שום דבר לא מעניין, כאילו יש כפתור אצלך בראש שמשחרר את כל הזוועות , פותח שערי גהנום שרק את מכירה בקיומם , ובאותו רגע ALL HELL BREAKS LOOSE !
הטירוף הזה , הוא משתק אותי.
אני רואה אותך משתגעת לי מול העיניים ואין לי שום דרך לעצור את זה . אין לי שמץ של מושג אם קיים כוח כלשהוא שיכול לעצור את זה , כוח שיכול לעמוד איתן מול גלי ההדף האלה.
אני חושב שהרמתי ידיים וסופית הכרתי בעובדה שאין לי שום דרך לעזור לך ,
וכל מה שנותר לי זה רק להיות.
לפני 10 שנים. 9 באוקטובר 2014 בשעה 9:43
זה לא נעים.
אני לא רוצה לומר את זה בקול רם.
זה לא נעים לי.
לא נעים לי לשמוע .
לפני שנים כבר ירדתי מהרכבת,
יחף על החול החם , משקיף לי מהצד,
אני חושב אולי אפשר טיפה אחרת ?
במקום שבו הלבד אינו נמדד.
זה לא נעים .
אני פשוט אהיה ליד
לפני 10 שנים. 6 באוקטובר 2014 בשעה 12:08
אני מפחד להכנס לפרופיל שלך
מודה
זה עושה אותי עצוב
זה לא בדיוק געגוע
מחפש חרוז עלוב
מצאתי , את כמו קעקוע
לא עוזבת, לשעבר כואבת, בוהקת באדום.
זה כמעט 91 שנים שאת בפנים,
לא זו לא טעות,
אני חי מת כל כך הרבה זמן,
ועל הזין כל הליריקה הגבוהה
הספה הנוחה של
דוקטור פיקטיבי
את גידול ממאיר,
את הצל על הקיר
כשאני , מדליק את האוררררררררררררררררר,
"אתה חמוד כשאתה בוכה" את אמרת
ונעלמת
כשירדתי במדרגות.