RIDE THE SPIRAL

המרחק בין החדר לסלון

המהירות בה את נרדמת

שיחות אל תוך הלילה

זה רק אני והחתול

ואת צריכה ללמוד מחר

ואני נבלע לי אל תוך סרט

זול וצפוי כמונו

עם גיבור שבור , חלול

אני יודע כל דבר עליך
כמעט כל דבר עליך
אני מציץ לרגע מבעד הסדינים
מסך המחשב תמיד יחכה שם

הקולות הדמיוניים שמאחורי גבי
הצעקות , הלחשושים, האכזבה האינסופית
השטפונות הפנימיים, התהייה הקיומית
להתמכר לתרופה שתציל את המצב?

אני יודע כמעט כל דבר עלייך
כשאני מציץ דרך החלון
או נבלע לי בעיתון
אני מתאר לעצמי שאשכח אותך
אולי אשאר עוד קצת , אולי לא אדעך
הזמן לרעתי
המוח מסרב להתנקות , להתנתק
מהתמונות שלך

מסכים,

מה פה רואים?

חללים,

חללית , קחי אותי למקום אחר.

פתחתי שוב פער

בין המצוי לרצוי

"שלא תעז לחלום יותר"

"שלא תעז לפעום מהר"

הלב מאבד אחיזה

המנורה נשארת כבויה

מתרפק על כל מה שהיה

מתפרק לרסיסים , הרצפה.

מסכים,

מה פה לעזאזל רואים ?

איך לעזאזל פה מנווטים,

בחלל הריק , ללא מימדים

חלול

כפי שאתם אולי יודעים,

מאפר צלקות , 

תופר מסיכות לשדים.

מסכים,

הסכמים שחתמתי בגיל שש עשרה עם אלוהים

דפים קרועים,

חללים,

לאיפה הולכים מכאן?

מאיפה לעזאזל יוצאים?

מתערטל 

כאילו לא רואים אותך

משתדל

להתרחק מעצמך

להתאפס

להתמכר לנשימה

להתחפש

להתרחק מעצמך

חבל...

חבל שאין לנו קצת יותר שקט

בין הקירות שאנו משתדלים לבנות,

הבדיה שאנו מקדשים

ומפחדים לראות.

הדת "גנבה" לאדם החילוני את הדבר הטהור ביותר

האמונה.

אנו לא יודעים דבר

נותרנו חוזים ביופי,

סך כל הנקודות

המעגל הלא שלם.

פרשנויות לשקט

ההילה המתפוררת , 

שבויים בטירתו

של חזון אחר.

אנו לא יודעים דבר

מן הזחילה אל הקבר,

סך כל הטעויות

המעגל הלא שלם.

רטט החלקיקים

תשוקה על גלי התדר,

שבוי בהילתה,

אור לבן חודר.

נותר רק אבק על מקלדת
יונה בודדה על סורג מתקלף
וילדה, שבוכה לשלכת
מנצנצת מאושר כשהוא מתקרב.
נותרה לבדה, היא הסכימה
לפתוח דלתות לסיורים מאולתרים
כי ילדה, בתום רב מנופפת
בכף יד ורודה לאנשים זרים.
נותרו רק מס' דקות, מאות שניות
היא הבינה, עור האדם מרצון לא יתקלף
ילדה, מחכה לפרצוף שיתחלף
בכף יד ורודה נאחזת, בחשיכה, כמו עטלף.
נותר להעביר חיים שלמים, הפנימה
את הכאב היא בולעת בכל רגע מחדש
כל סתיו עושה העץ את הנדרש
קנאה עוצמת את עיניה, כן, כרגע היא נחש.
לשון דקה, את גופי היא מצמררת
קושרת ונקשרת, מכרסמת לאיטה
ואין כאן כלוב והיא בלהט משתוללת
ואחרי הכל, ילדה, אישה, יפה, בוכה.

חלונות

טיפות קטנות של גשם - שקופות.

וילונות - מוסטים

אין כאן מה לראות.

האור הכחול משתלט לו

על החדר

דם על הקירות , ציפורניים שבורות.

הרגע הזה שאתה מפעיל מכונת כביסה בלילה, ואז אתה נזכר באותו צליל שמזמן הספקת לשכוח 

אני מתגלגל

אני זורם

אני מיתר קרוע

ירח מלא

אני מצלצל

על תקן געגוע

אני מפוחד

אני עוצר

אני לא סוחף קדימה,

אני הוא השפל

השקר שבא אחרי הגאות

ולעולם לא יחדרו פנימה

"ואין לך מקום"

את טוענת, את לוחשת

"אני רוצה יהלומים בשמיים

אני רוצה ילד או שתיים

אני רוצה לעזוב את גבעתיים

מעולם לא

אהבתי

גבר

אחר

יותר

ממך"