לפני 12 שנים. יום חמישי, 16 באוקטובר 2014 בשעה 17:20
אז מסתבר שאני היצור הכי לא נחשק בממלכת הגברים
כבוד.
RIDE THE SPIRAL
רגעים אבודים
לפני 12 שנים. יום חמישי, 16 באוקטובר 2014 בשעה 12:57
לו היית אתה
יותר מהכל
נאמן, זר לסחף
לא היית נישבה בקסמיה הריקים.
לו היית יכול
להתחמק,
להתנתק מהדחף
לא להתפרק בין שעריה הקמורים.
לפני 12 שנים. יום חמישי, 9 באוקטובר 2014 בשעה 12:47
לא אוננתי כבר יומיים.
לא מדברים על סקס אמנם.
לפני 12 שנים. יום חמישי, 9 באוקטובר 2014 בשעה 9:00
יש דברים שמתישים אותך.
חוסר היכולת או הרצון להתמודד עם המעגלים שמתעקשים תמיד להשאר סביבך.
הרי הם תמיד היו שם ,תמיד יהיו שם, מההתחלה ועד הסוף.
הם ליוו אותך , ראו אותך , נופל , צוחק , בוכה , קם ונופל שוב , מתפורר , מתגבר משתגע ומתעורר.
הם לא תמיד הכילו אותך.
ואתה יודע שאין שום טעם למלא את המשקעים.
אתה מתעלם מהם , מדלג מעליהם , לא מסתכל בהם .
ואתה כמו כוכב נודד , בוהה מרחוק במעגלים של שבתאי , מתחמק מאותם חורים שחורים שמאיימים לבלוע את הכל.
אבל יש רגעים שמתישים אותך.
ואת עומדת לך במרפסת , עם השיער המפוזר הזה שלך , עם העיניים שצועקות " יש צלקות שאי אפשר לראות" , כל השפיות שלך נשענת על אותה סיגריה מזדיינת,
ואני לא יכול להתמודד עם זה כשאת מתחילה לבכות.
הרי מגיל 0 אני אותך שומע.
יש לי תואר במשחק ופרס נובל על הדחקות.
ואת , אותך כבר שום דבר לא מעניין, כאילו יש כפתור אצלך בראש שמשחרר את כל הזוועות , פותח שערי גהנום שרק את מכירה בקיומם , ובאותו רגע ALL HELL BREAKS LOOSE !
הטירוף הזה , הוא משתק אותי.
אני רואה אותך משתגעת לי מול העיניים ואין לי שום דרך לעצור את זה . אין לי שמץ של מושג אם קיים כוח כלשהוא שיכול לעצור את זה , כוח שיכול לעמוד איתן מול גלי ההדף האלה.
אני חושב שהרמתי ידיים וסופית הכרתי בעובדה שאין לי שום דרך לעזור לך ,
וכל מה שנותר לי זה רק להיות.
לפני 12 שנים. יום חמישי, 9 באוקטובר 2014 בשעה 8:43
זה לא נעים.
אני לא רוצה לומר את זה בקול רם.
זה לא נעים לי.
לא נעים לי לשמוע .
לפני שנים כבר ירדתי מהרכבת,
יחף על החול החם , משקיף לי מהצד,
אני חושב אולי אפשר טיפה אחרת ?
במקום שבו הלבד אינו נמדד.
זה לא נעים .
אני פשוט אהיה ליד
לפני 12 שנים. יום שני, 6 באוקטובר 2014 בשעה 11:08
אני מפחד להכנס לפרופיל שלך
מודה
זה עושה אותי עצוב
זה לא בדיוק געגוע
מחפש חרוז עלוב
מצאתי , את כמו קעקוע
לא עוזבת, לשעבר כואבת, בוהקת באדום.
זה כמעט 91 שנים שאת בפנים,
לא זו לא טעות,
אני חי מת כל כך הרבה זמן,
ועל הזין כל הליריקה הגבוהה
הספה הנוחה של
דוקטור פיקטיבי
את גידול ממאיר,
את הצל על הקיר
כשאני , מדליק את האוררררררררררררררררר,
"אתה חמוד כשאתה בוכה" את אמרת
ונעלמת
כשירדתי במדרגות.
לפני 12 שנים. יום שני, 6 באוקטובר 2014 בשעה 10:40
בשבילי זה משולש ברמודה
איזור מקולל,
זה לא שאני מפחד
לאבד
כי אין לי בכלל.
אז רציתי סיפור אחר
שיכתבתי מספר פסקאות,
זה לא שאני מפחד
להיות,
אולי רק לרצות.
ההוא עם המסך הקטן,
התאהב בתמונה הגדולה,
הוא לא ידע...
הוא לא ידע...
שכולם רוצים לברוח,
וכולם רוצים לשכוח,
להשאיר מאחור...
לפני 12 שנים. יום ראשון, 5 באוקטובר 2014 בשעה 6:53
והתסכול מתגבר
לפני 12 שנים. יום שבת, 20 בספטמבר 2014 בשעה 9:36
יום עצל,
צללים על התקרה,
הקור שבמיטה,
לא ייעלם , עדיף כבר לחלום.
לפני 12 שנים. יום שישי, 29 באוגוסט 2014 בשעה 19:23
אני יושב כותב מוחק מילים
ריק מבפנים , ריק מבפנים
אני יושב על קצה המרפסת
למזלי זו הקומה הראשונה.
יש לי רומן ארוך מדי עם הטלוויזיה
אני מכור לסדרות איכות
חי בדממת אלחוט
לא חי לא רוצה למות.
אני יושב כותב מוחק מילים
תנו לי אלכוהול , תנו לי סמים
אני יושב על קצה המרפסת
קהה מכדי לחדור.