|
|
|
תמצא נחמה במילים לא שלך
עוד דמות במראה
ואתה נוטה להתפתות
לפנטזיות זולות
והמציאות חמקה לך בין הידיים!
אז תמצא נחמה , בעולם לא שלך
מנהרה חלולה,
ואתה נוטה להתפתל
כל השקרים
הם נוזלים ,
בין האצבעות.
מתקרב לאדמה,
"לא ידעתי"
איך בקלות אתה מתנתק...
צניחה חופשית
כי לא זכרתי
להשתתף...
זה - לא - משחק!
זה מכה בך.
אין עוד נחמה בשיחות הפנימיות.
פתאום זה מכה בך,
חושש מחוסר המוטיביציה פשוט להיות.
אתה מודה,
זה שורף אותך...
חוסר היכולת לשחרר , לדמיין , לקוות.
איבדתי פרופורציה .
שלושה חודשים לא דיברנו בגלל כסף.
היינו תמיד קרובים רחוקים כאלה , היו לנו לפעמים חודשים שלא דיברנו.
היינו רחוקים קרובים שכאלה - אתה עם הדת שלך , אני עם חוסר האמונה.
וכשנפגשים , תמיד החיוך שלך היה גדול משלי.
דבר אחד אי אפשר היה לקחת ממך וזה את החיוך האינסופי הזה שלך.
ואתה נשבעת לנצח.
וציינת תמיד שהנצחון לא יהיה שלך , אלא של בורא עולם.
היללת אותו.
צעקת בקולי קולות את גדולתו.
גם ברגעים האחרונים שלך - כך סיפרו לי - החיוך ניצח את הסבל. האמונה ניצחה את העובדה המוגמרת שאתה בדרך למקום אחר.
התנצלתי אתמול על הקבר שלך...
שהתעלמתי ממך בגלל כסף.
לא דיברנו 3 חודשים בגלל מחלוקת עסקית.
וכמה שאני מצר על כך.
יהי זכרך ברוך חבר יקר.
נכבה האור
עצוב לי
חלמתי עלייך.
את כל הדברים שעשינו במציאות , ואת כל מה שלא הספקנו.
היית צעירה מדי בשבילי.
שמחה מדי בשבילי.
נאיבית מדי מולי.
שפחה מדי בשבילי.
לא הערכתי נכון את הרגע הזה בו קישקשת בזנב.
אז חלמתי עלייך.
רכבת עלי.
רכבתי עלייך.
גמרת מעליי.
נראית זנותית מתמיד.
ריק
צמרמורות
שקט
קירות
רודף אחרי היתוש
משתגע
מה עושים עם הלבד הזה?
משתכנע
להסתחרר החוצה
להביט פנימה
לחוות
פגיע
בכוונתי להתפרק לגמרי
לדעת
שוב
איך זה
לגעת
לאבד את האחיזה שבמילים
להתמסר לתמונות
6 יום ברציפות בבית
אסור לראות אותם.
הם מזעזעים אותך , בועטים בך , מאשימים אותך , דוחקים אותך לפינה.
גורמים לך להסתכל על התמונה הרחבה , על העולם שמחוץ לאטמוספירה הפרטית שלך , על הסדקים שלא מפסיקים להיווצר, על האיזון שלא קיים , על האנושות שמאבדת כל צלם של אנושיות.
אולי זה רק אני , מודע לעובדה, מודע לפיצול , אחד לא שם זין על שום דבר , השני , רגיש בטירוף , אמפתי, לא מסוגל להתעלם מהפער.
אולי זה רק אני , שמסוגל ללבוש כל צורה , מאסטר בלהסתגל.
ואני ממשיך לבהות במסך.
לראות עולם נהרס, לראות אנשים נפלאים - זוהרים באופטימיות למרות שהם טובעים תחת כל כך הרבה חרא פסימי.
לראות כאב, מוות , הדחקה, השלמה , לידה מחדש, זריחה , תקווה.
וכל זה על המסך שלי.
לא מתבייש להזיל דמעה.
ואז , אני יוצא החוצה . שואב קצת אוויר חדש , מתמסטל לרגע מהשמש, בוהה בכנופיית החתולים שאורבת לי כל יום מסביב לרכב , הם כאילו בוהים בי בהבנה. יודעים שאני לא אפגע בהם , שאני והם יכולים לחלוק בשלום את אותה הטריטוריה.
נכנס לרכב, שומע קצת QOTSA . אני בעולם הפרטי שלי. מוגן , שליו, נושם בסדירות , אני כאן.
יוצא מהרכב, מתחמק באלגנטיות מעשן הסיגריות של הבחורה הצעירה שעברה כרגע מולי . ממשיך בהליכה לכיוון תיבת הדואר , זו המשימה היומית שלי אגב , לשים מעטפה בתיבת הדואר של עמית עיסקי שלי , נהיה לי חם. כנראה זו המחלה , השפעת הארורה הזו שלא עוזבת אותי.
אני מסתכל באיטיות על כל האנשים שעוברים מולי. אף אחד לא מיישר מבט , כולם עסוקים מדי , טרודים מדי , עטופים מדי , בסוג של הילה קיומית, הילה יומיומית , שלא מאפשרת להם להציץ לרגע החוצה ופשוט לנשום.
כנראה שזה הסוד.
לנשום, להציץ החוצה , להשאר בחוץ , להתנתק מהאטמוספירה היומיומית , מהילת החשיבות העצמית ולהכיר בעובדה הקלישאתית ואולי קצת אובר שחוקה ורוחנית
שכולנו אחד.
