לפני 10 שנים. 21 בינואר 2014 בשעה 13:25
אינעל העולם!
RIDE THE SPIRAL
רגעים אבודיםלפני 10 שנים. 19 בינואר 2014 בשעה 18:27
- יש געגוע
ואסור להתרגל ללבד הזה.
- ואני לא מתגעגע אלייך.
-לא נקודתית.
- למרות שהפרצוף המהמם הזה שלה יגרום לי להחסיר פעימה.
אבל שתזדיין הזונה.
מילאת את הסדקים שבחומות שלה.
גרמת לה להיות קצת פחות חלולה.
- זוכר את השיחה האחרונה, חדר השינה.
- פתאום ריק נורא.
- החולה נשאר בהרדמה מלאה.
רצינו לקפוץ מהקומה האחרונה.
אוי ואבוי , כמה דמעות , כמה רגעים של חולשה.
כמה לילות אבודים.
כמה בהייה בכוס ובתחתיתה.
שום סם , שום אלוהים לא יציל אותך.
- כן , זו הייתה התחושה הכללית.
- נסיעה ניצחית ברכבת התחתית.
- לא השכלנו לחלום , לא ידענו עתיד.
ולא מוכן להתרגל ללבד הזה.
לפני 10 שנים. 19 בינואר 2014 בשעה 9:53
44.5 שעות אני נמצא ברציפות בבית בגלל ההתקררות הארורה הזו.
וכואב לי הכל.
האף , הגרון , בית החזה , השרירים.
הנשימות שלי נשמעות כמו נהימות של חיה פצועה.
וקר מדי.
חם מדי.
ואני מתלונן, לעצמי כמובן , כל היום.
והשעמום.
אההההההההההההה ! השעמום. זה הנטל הכי נוראי שיכול להיות לאדם.
ראיתי כל תוכנית טלוויזיה אפשרית.
סיימתי כבר לקרוא את דקסטר.
התחלתי לקרוא ספר חדש בשם מלחמת האדם הזקן.
ועדיין - כה משעמם.
המשמעות הלא ברורה של המילה - חופש.
לפני 10 שנים. 18 בינואר 2014 בשעה 13:45
לפני 10 שנים. 16 בינואר 2014 בשעה 20:47
אני רוצה שתבוא
תיקח אותי מפה,
כל מה שנגעתי בו...
עפר.
בין כל הקהל
אני נבלע, נבהל
ננס לבן ששט,
בחלל.
עם אלף מסיכות
לראות מבלי להיראות
אני יכול להיות
כל דבר,
ניצב על הבמה
מלאך או שד נורא
צילו של כל מה ש,
היה.
האם עוד מישהו מכיר את אותה תחושה?
אני מרגיש, לבד.
זכרון דהוי.
הכחשה!
כאב!!!
הראש צמוד לריצפה.
אני בא,
ללא שום יכולת להציל
אותך?
"ויש לנו תקווה"
זה הקול שלך
שמנסה אותי
לתמרן.
בית, אישה יפה
מסך והחפצה
כניעה לאשליה
שבחלון.
רצים יותר מהר
רוצים הרבה יותר
כל מה שיישאר זה
חלום.
אז מי מציע את המיטה?
מה שולט בך?
הייאוש או העיוורון?
האם עוד מישהו מכיר את אותה תחושה?
אני מרגיש, לבד.
זכרון רחוק.
אני חי.
כאב!!!
עלים שצומחים בידיי!
אני אדמה.
אני אש!
ננס לבן בחלל,
שום חור שחור
לא יכול להכיל אותך.
לפני 10 שנים. 14 בינואר 2014 בשעה 22:14
את,אני,ושקר אחד
מיטה
חלל גדול ודילדו בצד
אנחנו, עלולים להתאהב
אבל
חלולים מדי בשביל להתקרב.
אי יציבות
דו קוטביות
אוקיינוס אחד ענק של
חוסר שפיות.
איים טרופיים קסומים,
שני חולמים , נמלטים,
מפלט מהמציאות ...
סקס , במה ושקרים
אבל אז
חוזרים לסלון
דוחסים את השלדים לארון
את מרוקנת מבט
כובשת עם הלשון,
ואני ברגע ניצת
יצור בינארי , מתוכנת
מתעלם באלגנטיות
מכל הריק שהוא את,
ואני
שקר אחד.
לפני 10 שנים. 10 בינואר 2014 בשעה 20:49
ג'ק אוהב מטאל
היפ הופ
וגם את זה
לפני 10 שנים. 9 בינואר 2014 בשעה 20:28
אני לא זוכר את עצמי ככה
לא זוכר את עצמי במצב כזה
יושב מול החלון,
תוהה, אבוד , מזיע ובוהה,
והבטחתי לעצמי, לא להתרגש מזה
תשען על הבריגדה , אל תהיה זה שטועה.
והיית לי
כל מה שרציתי
כל מה שחשבתי שאני רוצה
ותהיתי
האם בלעדייך יש לי מקום בעולם הזה?
הייתי בערך בן חמש
ישבתי ממש על הקצה
אחזתי בסורגים, רגע מטאפורי שכזה
והכל נמרח ,
חור שחור במרכז החזה
אלו הם רגעים שמעצבים עתיד עבר הווה
אני זוכר את הקולות שליחששו מהצללים
אני זוכר את הרדיפה, את כל מחול השדים
אני זוכר את הצביטה , את הסטירה , את האגרוף שבפנים
אני זוכר את הבקרים , את ההליכה המזדיינת על הביצים ...
לפני 10 שנים. 9 בינואר 2014 בשעה 10:01
ראיתי אותו אורב בפינה
פוסע בשקט ואז מתנפל
הוא ניזון מהפחד , כל מה שלא היה
שד מדמם , קראתי לו צל.
חי על חודו של תער
זוחל אל פתחו של הפער.
אני זוכר את היום שבו
הפחד הפך לזעם
כשחוזר לו חוש הטעם
העיניים מפוקסות, סורקות את המסלול
הרוצח השקט,הנוסע האפל, האיבר החלול
נוטף זיעה קרה
רוכב בגאון על גלים של זימה
בלון בלי אויר, משתולל, חסר מטרה
ראיתי אותו אורב בפינה.
לפני 10 שנים. 25 בדצמבר 2013 בשעה 7:10