לפני 10 שנים. 23 בדצמבר 2013 בשעה 12:07
ברלין
פרל ג'אם
מרגש!
RIDE THE SPIRAL
רגעים אבודיםלפני 10 שנים. 23 בדצמבר 2013 בשעה 9:06
לפני 10 שנים. 22 בדצמבר 2013 בשעה 13:09
אין ספק שמשהו חסר.
אין פה אפילו מקום להתמקח עם עצמי.
כשאני אני עם עצמי , אני מנסה לתקן.
התיקונים הקטנים , לא כיסוי צלקות ולא איחוי שברים...
קורא לזה כוונון אנרגטי - לא עוסק בעבר.
מסתחררים החוצה וממשיכים ללכת.
לא עוד להגרר לסדקים , הפערים האלה , השברים שבמראה - שמלטפים אותך ולאט לאט גוררים אותך פנימה.
וכשאתה נזרק החוצה , אתה מתבטל .
מבטל כל תחושה של ערך.
וכגוש בשר מדמם אתה זוחל ברחובות , תר אחרי גושי בשר אחרים.
אחרות.
מוצא שלל בסמטאות.
אווו ריחו המשכר של המדרון.
בלתי מנוצח.
הנצחון הרי מובטח,
כשאין מה להפסיד.
קורה הרבה כלום כששני מבטים חלולים נפגשים לפתע.
החדרים החשוכים , הכוסות שמתמלאות, כל כך הרבה צבעים מסביב , השורות הלבנות.
אנחנו לא מתקדמים קדימה , אנחנו השקר של החוייה.
אנחנו כל מה שלא יהיה וכל מה שהיה.
חורים שחורים , בוהקים , מאבדים כל הוייה.
אין ספק שמשהו חסר.
תיקונים קטנים נעשים שוב במערכת.
רוצים רחוק יותר, גדול יותר.
חסידים של אמא שמש.
רוצים חם יותר , חי יותר.
מחוייכים אל מול אורו של ירח.
לא עוד לספוג הכל,
מסתחררים החוצה וממשיכים ללכת.
לפני 10 שנים. 22 בדצמבר 2013 בשעה 8:07
רואה את הכל
לא נוגע בכלום
איך זה שחוש אחד
נותן תחושה שיקרית של הוייה?
אני מדלג בין עולמות
בלי שום תחושת חיבור
בלי כל סכנה.
להתנתק,
לאבד קצת , להתחרט קצת
ללכת על הקו שמחבר בין השגעון לבין השפיות.
אני עושה עוד פס
שופך את הכוס על העיר הישנה...
לפני 10 שנים. 18 בדצמבר 2013 בשעה 22:26
את יכולה לקרוא לזה איך שאת רוצה.
סקס / סשן
אני פשוט צריך את זה...
לפני 10 שנים. 8 בדצמבר 2013 בשעה 21:21
"פושטים את העור
בלי בושה , בוהים , מבועתים
יש לי משאלה
ובה את ברגע נעלמת
מאז לא חולם יותר איתך
לא חולם אותך
נדמה לי שנהיית לי שקט"
אין שום קשר בין הכותרת לבין מה שכתבתי למעלה.
בא לי בירה.
כל חבריי זקנים / נשואים.
כל חברותיי ... ובכן אין לי.
הקיוסקים לא מוכרים אלכוהול בגלל שהמדינה החליטה שהגורל שלי ושל חייל שיצא לחופשה הוא זהה ולכן אני תקוע בבית.
משועמם
מתוסכל
בלי בירה
לפני 10 שנים. 7 בדצמבר 2013 בשעה 20:01
לפני 10 שנים. 6 בדצמבר 2013 בשעה 16:20
לפני 10 שנים. 6 בדצמבר 2013 בשעה 15:08
למה היא מתרחקת
באותו המשקל , למה אני נמנע מלהתקרב ?
היא ראתה את האדמה מתפרקת
בזמן שהאי הקטן שלי מתרחב.
היא לא ביקשה טירה או בית רב קומות
אולי רק ביקתה ומיטה לשים בה את הראש
כל השתיקות נערמות
וזה יותר מדי לדרוש
לפני 10 שנים. 6 בדצמבר 2013 בשעה 12:09
מה שלוקח אותי למטה
החטאים הלא ממומשים
מאבד פרספקטיבה
מאבד אחיזה.
האור הלבן נוגה ונוגע
מכסה את הפנים
וזה מחליף את הזריחה
הכל וכלום בכף ידך.
אני , חבול ומדמם
מטפס מלמטה ,
בודד
ולא מפחד.