לפני 13 שנים. יום רביעי, 22 בינואר 2014 בשעה 7:59
אסור לראות אותם.
הם מזעזעים אותך , בועטים בך , מאשימים אותך , דוחקים אותך לפינה.
גורמים לך להסתכל על התמונה הרחבה , על העולם שמחוץ לאטמוספירה הפרטית שלך , על הסדקים שלא מפסיקים להיווצר, על האיזון שלא קיים , על האנושות שמאבדת כל צלם של אנושיות.
אולי זה רק אני , מודע לעובדה, מודע לפיצול , אחד לא שם זין על שום דבר , השני , רגיש בטירוף , אמפתי, לא מסוגל להתעלם מהפער.
אולי זה רק אני , שמסוגל ללבוש כל צורה , מאסטר בלהסתגל.
ואני ממשיך לבהות במסך.
לראות עולם נהרס, לראות אנשים נפלאים - זוהרים באופטימיות למרות שהם טובעים תחת כל כך הרבה חרא פסימי.
לראות כאב, מוות , הדחקה, השלמה , לידה מחדש, זריחה , תקווה.
וכל זה על המסך שלי.
לא מתבייש להזיל דמעה.
ואז , אני יוצא החוצה . שואב קצת אוויר חדש , מתמסטל לרגע מהשמש, בוהה בכנופיית החתולים שאורבת לי כל יום מסביב לרכב , הם כאילו בוהים בי בהבנה. יודעים שאני לא אפגע בהם , שאני והם יכולים לחלוק בשלום את אותה הטריטוריה.
נכנס לרכב, שומע קצת QOTSA . אני בעולם הפרטי שלי. מוגן , שליו, נושם בסדירות , אני כאן.
יוצא מהרכב, מתחמק באלגנטיות מעשן הסיגריות של הבחורה הצעירה שעברה כרגע מולי . ממשיך בהליכה לכיוון תיבת הדואר , זו המשימה היומית שלי אגב , לשים מעטפה בתיבת הדואר של עמית עיסקי שלי , נהיה לי חם. כנראה זו המחלה , השפעת הארורה הזו שלא עוזבת אותי.
אני מסתכל באיטיות על כל האנשים שעוברים מולי. אף אחד לא מיישר מבט , כולם עסוקים מדי , טרודים מדי , עטופים מדי , בסוג של הילה קיומית, הילה יומיומית , שלא מאפשרת להם להציץ לרגע החוצה ופשוט לנשום.
כנראה שזה הסוד.
לנשום, להציץ החוצה , להשאר בחוץ , להתנתק מהאטמוספירה היומיומית , מהילת החשיבות העצמית ולהכיר בעובדה הקלישאתית ואולי קצת אובר שחוקה ורוחנית
שכולנו אחד.
