אין ספק שמשהו חסר.
אין פה אפילו מקום להתמקח עם עצמי.
כשאני אני עם עצמי , אני מנסה לתקן.
התיקונים הקטנים , לא כיסוי צלקות ולא איחוי שברים...
קורא לזה כוונון אנרגטי - לא עוסק בעבר.
מסתחררים החוצה וממשיכים ללכת.
לא עוד להגרר לסדקים , הפערים האלה , השברים שבמראה - שמלטפים אותך ולאט לאט גוררים אותך פנימה.
וכשאתה נזרק החוצה , אתה מתבטל .
מבטל כל תחושה של ערך.
וכגוש בשר מדמם אתה זוחל ברחובות , תר אחרי גושי בשר אחרים.
אחרות.
מוצא שלל בסמטאות.
אווו ריחו המשכר של המדרון.
בלתי מנוצח.
הנצחון הרי מובטח,
כשאין מה להפסיד.
קורה הרבה כלום כששני מבטים חלולים נפגשים לפתע.
החדרים החשוכים , הכוסות שמתמלאות, כל כך הרבה צבעים מסביב , השורות הלבנות.
אנחנו לא מתקדמים קדימה , אנחנו השקר של החוייה.
אנחנו כל מה שלא יהיה וכל מה שהיה.
חורים שחורים , בוהקים , מאבדים כל הוייה.
אין ספק שמשהו חסר.
תיקונים קטנים נעשים שוב במערכת.
רוצים רחוק יותר, גדול יותר.
חסידים של אמא שמש.
רוצים חם יותר , חי יותר.
מחוייכים אל מול אורו של ירח.
לא עוד לספוג הכל,
מסתחררים החוצה וממשיכים ללכת.