RIDE THE SPIRAL

אני רוצה שתבוא

תיקח אותי מפה,

כל מה שנגעתי בו...

עפר.

בין כל הקהל

אני נבלע, נבהל

ננס לבן ששט,

בחלל.

עם אלף מסיכות

לראות מבלי להיראות

אני יכול להיות

כל דבר,

ניצב על הבמה

מלאך או שד נורא

צילו של כל מה ש,

היה.

האם עוד מישהו מכיר את אותה תחושה?

אני מרגיש, לבד.

זכרון דהוי.

הכחשה!

כאב!!!

הראש צמוד לריצפה.

אני בא,

ללא שום יכולת להציל

אותך?

"ויש לנו תקווה"

זה הקול שלך

שמנסה אותי

לתמרן.

בית, אישה יפה

מסך והחפצה

כניעה לאשליה

שבחלון.

רצים יותר מהר

רוצים הרבה יותר

כל מה שיישאר זה

חלום.

אז מי מציע את המיטה?

מה שולט בך?

הייאוש או העיוורון?

האם עוד מישהו מכיר את אותה תחושה?

אני מרגיש, לבד.

זכרון רחוק.

אני חי.

כאב!!!

עלים שצומחים בידיי!

אני אדמה.

אני אש!

ננס לבן בחלל,

שום חור שחור

לא יכול להכיל אותך.

את,אני,ושקר אחד

מיטה

חלל גדול ודילדו בצד

אנחנו, עלולים להתאהב

אבל

חלולים מדי בשביל להתקרב.

אי יציבות

דו קוטביות

אוקיינוס אחד ענק של

חוסר שפיות.

איים טרופיים קסומים,

שני חולמים , נמלטים,

מפלט מהמציאות ...

סקס , במה ושקרים

אבל אז

חוזרים לסלון

דוחסים את השלדים לארון

את מרוקנת מבט

כובשת עם הלשון,

ואני ברגע ניצת

יצור בינארי , מתוכנת

מתעלם באלגנטיות

מכל הריק שהוא את,

ואני

שקר אחד.

ג'ק אוהב מטאל

היפ הופ

וגם את זה

אני לא זוכר את עצמי ככה

לא זוכר את עצמי במצב כזה

יושב מול החלון, 

תוהה, אבוד , מזיע ובוהה,

והבטחתי לעצמי,  לא להתרגש מזה

תשען על הבריגדה , אל תהיה זה שטועה.

והיית לי

כל מה שרציתי

כל מה שחשבתי שאני רוצה

ותהיתי 

האם בלעדייך יש לי מקום בעולם הזה?

הייתי בערך בן חמש

ישבתי ממש על הקצה

אחזתי בסורגים,  רגע מטאפורי שכזה

והכל נמרח , 

חור שחור במרכז החזה

אלו הם רגעים שמעצבים עתיד עבר הווה

אני זוכר את הקולות שליחששו מהצללים

אני זוכר את הרדיפה, את כל מחול השדים

אני זוכר את הצביטה , את הסטירה , את האגרוף שבפנים

אני זוכר את הבקרים , את ההליכה המזדיינת על הביצים ...

ראיתי אותו אורב בפינה

פוסע בשקט ואז מתנפל

הוא ניזון מהפחד , כל מה שלא היה

שד מדמם , קראתי לו צל.

חי על חודו של תער

זוחל אל פתחו של הפער.

אני זוכר את היום שבו

הפחד הפך לזעם

כשחוזר לו חוש הטעם

העיניים מפוקסות, סורקות את המסלול

הרוצח השקט,הנוסע האפל, האיבר החלול

נוטף זיעה קרה

רוכב בגאון על גלים של זימה

בלון בלי אויר, משתולל, חסר מטרה

ראיתי אותו אורב בפינה.

ברלין

פרל ג'אם

מרגש!

אין ספק שמשהו חסר.

אין פה אפילו מקום להתמקח עם עצמי.

כשאני אני עם עצמי , אני מנסה לתקן.

התיקונים הקטנים , לא כיסוי צלקות ולא איחוי שברים...

קורא לזה כוונון אנרגטי - לא עוסק בעבר.

מסתחררים החוצה וממשיכים ללכת.

לא עוד להגרר לסדקים , הפערים האלה , השברים שבמראה - שמלטפים אותך ולאט לאט גוררים אותך פנימה.

וכשאתה נזרק החוצה , אתה מתבטל .

מבטל כל תחושה של ערך.

וכגוש בשר מדמם אתה זוחל ברחובות , תר אחרי גושי בשר אחרים.

אחרות.

מוצא שלל בסמטאות.

אווו ריחו המשכר של המדרון.

בלתי מנוצח.

הנצחון הרי מובטח,

כשאין מה להפסיד.

קורה הרבה כלום כששני מבטים חלולים נפגשים לפתע.

החדרים החשוכים , הכוסות שמתמלאות, כל כך הרבה צבעים מסביב , השורות הלבנות.

אנחנו לא מתקדמים קדימה , אנחנו השקר של החוייה.

אנחנו כל מה שלא יהיה וכל מה שהיה.

חורים שחורים , בוהקים , מאבדים כל הוייה.

אין ספק שמשהו חסר.

תיקונים קטנים נעשים שוב במערכת.

רוצים רחוק יותר, גדול יותר.

חסידים של אמא שמש.

רוצים חם יותר , חי יותר.

מחוייכים אל מול אורו של ירח.

לא עוד לספוג הכל,

מסתחררים החוצה וממשיכים ללכת.

רואה את הכל

לא נוגע בכלום

איך זה שחוש אחד

נותן תחושה שיקרית של הוייה?

אני מדלג בין עולמות

בלי שום תחושת חיבור

בלי כל סכנה.

להתנתק,

לאבד קצת , להתחרט קצת

ללכת על הקו שמחבר בין השגעון לבין השפיות.

אני עושה עוד פס

שופך את הכוס על העיר הישנה...