|
|
|
מחשבות מנותצות על אותו כביש הכורכר
מחשבות מנותקות על כל אשר חלף ועבר
ואני , לרסיסי שנייה , עדיין מאושר
כי אין יותר על מה לבכות
חלומות המתרסקים על מסלול ההמראה
חלומות המתאדים לפני נקודת הרתיחה
ואני , כבר לא שוקע באותה שינה
כי אין שם מה לראות
באותו עולם החלומות.
צולל
לעולם מקביל
לא מקבל
שואל
איך לעזאזל קורה לי
אותו הדבר
וחוזר
צולל
לעולם מקביל
לא מקבל
את העולם בשחור ולבן
ויש שיאמרו יותר מדי צבעים
לא זוכר
דבר
רעש מכונות
קשה לי לראות
מי ומה מולי
איך זה לחיות
בלי להוות
חלק משמעותי
בחיים שלה?
צולל
זה מפחיד
להיות
אדם שלא מבחין
בין
כיף לכאב
בין לב שדופק מהר
ללב שדואב
מדמם
צולל
אל תוך עולם מקביל
הוזה
ושוחה
בזרם הרעיל
ממלא ראשי שטויות
קשה לי לראות
חבל דק מעל תהום
חייב לאט לאט לנשום
הזכרונות אשר קבר הוא
מתחתיו מתחילים לזרום
ארון סדוק וחור בדלת
"אין לי שום דבר לראות"
מבחין באלוהים נרמסת
ושוב שואפת קצת לחיות
זה עניין של השקפה חשב הוא
"אולי עיניי הן האשמות?"
אך כשהוריד את המסך
התאהב הוא בקולות
ארון סדוק וחור בדלת
"אין לי שום דבר לראות"
ועם כל יום הקיא הוא מלט
עכשיו קבור הוא בין חומות
יש ימים
יש ימים כאלה
בהם אתה יוצר עוד סופות
יוצר מערבולות
צוחק לחיים בפנים , מבקש עוד . עוד טיפה.
אני ניזון מעצמי
מהרעש שבי
וכשהרטט הופך הוא
לשקט
אני בולע את כל
שנשטף בדמי
מתרסק על המקלדת.
זה עולם ללא עור
ללא קול בלי גידים
המציאות לא נראית
היא ניכתבת
האדם החדש מתחבא בצללים
וכל ילד הופך למפלצת
כשהדלתות נסגרות
את שוברת שתיקה
וממריאים זכרונות
הגיע הזמן לטבוע
ואת רוצה חלומות
בהם יהיו לך כנפיים
וכך בשקט לדאות
להעלם בינתיים
לחלום על אדם אחר
זה כואב יותר
שטף של דם מציף את העיניים
לחלום על אדם אחר
זה קל יותר
לדאות אל שום מקום , לחלום בינתיים.
הימים מתארכים
הצל הופך להיות יותר ויותר ארוך
יותר ויותר משמעותי
אני והוא
אני ההולך
וההוא הנשען , הרובץ על גבי , אותו צל מיוחד, שאינו נעלם גם כשמחשיך.
כשאני עוצם את העיניים
מבטל את העולם החיצון בלחיצת כפתור
אני מכיר בעוצמתו הבלתי נסבלת של הרעש הנגזר מהשקט החיצוני.
זה מתחיל בקווים לא ברורים
מתרוצצים בחלל השחור
קווים לבנים , לעיתים מתעקלים
יוצרים סקיצות והזיות
בדיוק כמו מול המראה
אני פנים ריקות.
בפעמים האחרות ראיתי עולם שלם
ועכשיו אין לי מה לראות.
אני חייב לחדור פנימה
לא לברוח מהצל שלי.
אני חייב לראות שוב את הכל
למצוא את המנהרה עליה חלמתי
זו שנחצבה עמוק בתוך ביטני
אני חייב למצוא את נקודת האור אותה אחזתי בכף ידי
בעודי מתהלך בחשיכה הכה מוכרת
כל יום
אני חוזר
נכנע לתבניות
שמזמן יצקתי
איך לא ניצחתי
כל יום
זה מתגבר
עסוק בתצפיות
ורק התבוננתי
איך לא טעמתי
עמוק עמוק בפנים
דחוף את האגרוף
תזכיר לו איך נושמים
שיהיה לאן לשאוף
ושוב הצל
לא מסתגל
לחשיכה הזו.
כל יום
אני בוער
שורף את התמונות
שכל כך אהבתי
איך לא נצרתי
כל יום
אני מוכר
מפזר השתקפויות
שבשקידה יצרתי
רק כך שרדתי
המשך יבוא :)
האם אני צריך להירמס
להתפורר
להשבר
להתפזר
בשביל לגעת בשלם?
כאב פיזי.
כאב פיזי מטשטש את קווי החשיבה הרגילים שלי.
כאב פיזי גורם לי להתרכז בגוף המוכה שלי כרגע , מה שדוחק הצידה חלומות וסיוטים , תקוות ופחדים .
מיום חמישי אני במיטה.
כאבי גב תחתון זה דבר חדש לי , עונש על עייפות מצטברת - חשבתי על זה היום.
בכלל
שאתה במיטה כל היום עם עצמך , מנוטרל מ"הנאות" הטלוויזיה , חושב פעמיים אם לשתות כי אז צריך להשתין , או אז , אתה נוטה לחשוב .
והרבה.
הבעיה היא, שהכאב הפיזי מוחק לך את המחשבות אחת אחרי השנייה.
לא נותר זכר לכל מה שהגית ובדית.
אתה קורא על גלעד שליט , ולא יודע מה אתה היית עושה במקום.
קורא על האנשים הקטנים שברחוב , על השוטר , החייל , הרופא , השכנה , מבין שיש לכולנו במדינה המפגרת הזו נקודת התחלה גבוהה מדי לאנשי הציבור , מה שגורם לנו לשכוח
שאנשים אלה הם רק אנשים.
חלקם חסרי מצפון ברמה המתאימה , חלקם כושלים בקוד המוסרי , רובם רק רוצים לסיים עוד יום עבודה ולהגיע הביתה.
זה באמת מפתיע לשמוע על חבר הכנסת שמעד , או על השוטר שסרח , או על הרופא שלא ביצע את כל הבדיקות שיכל לעשות בשביל להציל אחת ממיליוני הנפשות הגרות פה?
אנו נוטים להאדיר אנשים מהר מדי
ולנפנף בחולשותיהם בשנייה שהם נתפסים .
אני לא רוצה להשמע אופטימי יתר על המידה אבל כל החרא שקורה במדינה הזו , קורה גם ברוב מדינות העולם, וכל הכותרות שצצות כל בוקר בעיתון , בדרך כלל נשכחות אחרי מקסימום שבוע.
אני לא רוצה להשמע פסימי בצורה מוחלטת אבל בראותי את הנוער והילדים של היום , את חוסר הכבוד , את חוסר הרצון להסתכל מעבר לדלת של ביתינו , אני לא מוצא יותר מדי תקווה למדינה הזו , לאנושות הזו.
וייתכן , שההסטוריה באמת תמיד חוזרת , ומה שקורה היום בין אדם לאדם קרה גם לפני אלף , אלפיים שנה בין האנשים של התקופות ההן.
אולי אנו ממשיכים להזין עצמנו מדמם של אחרים , מטרגדיות ודרמות , ממשיכים להזין את הטורף שבנו , כי ככה אנו שורדים , וזהו דרכו של עולם.
