לפני 14 שנים. 14 בספטמבר 2010 בשעה 17:10
כשאני עוצם את העיניים
מבטל את העולם החיצון בלחיצת כפתור
אני מכיר בעוצמתו הבלתי נסבלת של הרעש הנגזר מהשקט החיצוני.
זה מתחיל בקווים לא ברורים
מתרוצצים בחלל השחור
קווים לבנים , לעיתים מתעקלים
יוצרים סקיצות והזיות
בדיוק כמו מול המראה
אני פנים ריקות.
בפעמים האחרות ראיתי עולם שלם
ועכשיו אין לי מה לראות.
אני חייב לחדור פנימה
לא לברוח מהצל שלי.
אני חייב לראות שוב את הכל
למצוא את המנהרה עליה חלמתי
זו שנחצבה עמוק בתוך ביטני
אני חייב למצוא את נקודת האור אותה אחזתי בכף ידי
בעודי מתהלך בחשיכה הכה מוכרת
