יותר מדי אנשים יודעים כמה זה קל לאבד את הדעת.
כמה קל זה להלך על גבולות בלתי נראים ולחצות את קווי השפיות.
יותר מדי ספרים יספרו על תורה רוח ונפש אחרים יספרו על מתמטיקה...
מספר ביטוח לאומי , הקצבה חודשית , לפי מס' נפשות.
האדם המודרני מאמין במספרים.
המדען תמיד ימצא עוד משוואות.
ככה נוכל להגיע לשורש היקום.
ככה למדנו את סודו של האטום.
ככה מצאנו תרופות , יצרנו מחלות, מדדנו מרחקים אל גלקסיות רחוקות.
ובכביש המהיר לראשון לציון ... עוד 7 קילומטר , עוד 28 דקות ארורות.
וכל מה שנותר לי זה , לאחל לפרופורציות.
כאלה שיבואו באופן טבעי.
כי אחרי כל השקט , ההסתכלות הפנימית , קריאת הספרים , המודעות ( המינורית ) הרוחנית , נשאר אדם , גוף , עייף מדי פעם , כואב מדי פעם , פועם מדי פעם , מתלהב מדי פעם.
ופעם נופל ולפתע שוב קם.
פעם פה ופעם שם.
לפעמים רוצה להעלם , לפעמים פוצח בשיר
לפעמים מהלל העולם , לפעמים מקלל את העיר.
אבל תמיד
נושם ועוד חי.
מסתבר ש...
אני עדיין כאן.
התהדרתי בגדולתה של הקטנות.
וטעיתי בכך.
שכחתי
גם אם לרגע
את כוחן של מילים
את כוחה של הלשון
מדי פעם בחלל הפה
מדי פעם במקומות אחרים
נתתי
דחיפה לתשוקותיי
על חשבון אמונה
על חשבון אחרים
ונזכרתי לפתע
כי לפני מס' חודשים
למשך מס' שעות
ביום רגיל לחלוטין
הרגשתי לפתע
אני לא אני.
האור
והרוח
אני
לבדי
נמצאו
פנים
שואלות.
אם אבוד לפעמים
זה בסדר
אם כואב לפעמים
כמה שזה בריא
להרגיש
לדעת
כל וריד ותפקידו
ובלילה
נפשי שרה
וגופי הוא הכלי.
פרצוף אחד
אין לי
אולי אלפים
עם הזמן
השקריים יכחדו
ואז נשאר
אני יקום ועצמי
אני ואת
אני והיא
מי שתכיל אותי
ונשחה
באור נצחי
מדי פעם .
לפני 17 שנים. 31 ביולי 2007 בשעה 5:18