הבנתי
שהתהליך הקשה ביותר שאדם יכול לעבור הוא גמילה.
לא משנה ממה.
פשוט גמילה.
והגמילה , בתוכה אוחזת תהליך קשה לא פחות אולי יותר בעצם , ההכרה ,בעובדה שאתה, צריך גמילה.
כשהבנתי שקשה לנשום , הפסקתי לעשן. עברה חצי שנה מאז ... הכל טוב תודה רבה.
הרגל קשה שנשבר.
כשהבנתי שהגוף שלי נמצא במצב פיזי גרוע ( הגדרת מדריך כושר ) נרשמתי - בחזרה - למכון הכושר ושיהיה לי בהצלחה.
כשהבנתי - שהעבודה שלי לא מובילה לשומקום , ושכנראה , אני לא ארשם ללימודים , התחלתי להאמין , פשוט מאד , שהכל יהיה אחרת ( תודה למר לאו צה ומר ג'יימס מרפי ) נכנסתי , ככה סתם , למשבצת חדשה לגמרי.
כשהבנתי , שהכאב שלי נבע מבארות שכבר מזמן התמלאו בחול , חשבתי , מצאתי , מקורות חדשים של מים ( כאב ) , ופתאום , אני מרגיש שוב , כבר די הרבה זמן , את הדחף הבלתי נמנע הזה , להיות חי.
והחיים האלה , הפרבולה הזו , מוארת יותר ויותר בכל יום.
והשעון, שפעם לא תקתק , ובזמני לחץ , תקתק ותקתק ותקתק ודפק בעוצמה על כל וריד ווריד בגוף , השעון הזה, זז לאיטו , נח מדי פעם , רץ מדי פעם .
זה לא רק לתת ולקבל .
זה לעצור ולהתבונן .
לא לדחוף החוצה
לא להדחף.
להתעורר.
לפני 17 שנים. 1 באוגוסט 2007 בשעה 9:34
