אנחנו צריכים דם בשביל להבחין בפצע
אנחנו צריכים דמעה בשביל להבחין בכאב
צריכים סיפור גדול , סיפור רטוב בשביל להזדעזע
צריכים כל יום ריגוש חדש , שוכחים איך להתאהב
חודש שלם צורחת העיתונות על הזוועות החדשות:
אמהות רוצחות , מכות , מטביעות
סב שהתחתן עם אשת בנו , המגדל את ביתו ...ואת הסוף כולם כבר מכירים.
מפלצות אדם הם אנשים אלה
חיות ללא שום רגש של חרטה
ובסופו של יום או יותר נכון חודש...
כשהחיות כלואות בגנם
אנו צריכים להזדעזע ממשהו חדש.
יש לנו האח הגדול
ולרדת בגדול
ולרוץ למיליון
והיפה תזיין את החנון
והחנון ינצח את המאה
ופול מקרתני ישודר
ואז לא ישודר
ובסוף כן ישודר
רק חבל שנראה רק פרסומות ולא הופעה...
יש אין ספור דרכים להרחיב את הריק.
בין השעות 3 - 6 בבוקר ישבתי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
קשישים אוספים פחיות
זונות מנסות לאסוף קשישים
עובדים זרים נוברים בפחים
וכל מיני אנשים חולמים על מדרכות.
ריח של שתן
של ייאוש
של ויתור
תקווה אין שם
גם לא עזרה
איש בגילו של סבי
לא צריך לאסוף פחיות
אישה בגילה של אימי לא צריכה למכור את גופה
אם ננהל דו שיח כנה עם עצמנו נבין
שהמדינה הזו על סף פשיטת רגל.
לא כלכלית אלא מוסרית.
פשיטת רגל ניהולית אך בעיקר ערכית.
שלכולנו , כמו לסוסי מירוצים , יש רק כיוון אחד אליו אנו רוצים
מתעלמים מכל מה שנרמס תחת רגלינו.
לא יודע מהיכן יגיע השינוי.
כל איש אכן זכאי לחיות את חייו , חלומותיו ולספק את תשוקותיו...
אך האיזון נפגם.
אז אין איזון חברתי
ואין איזון סביבתי
וסליחה על שטף הפסימיות...
אחרי שצורחים
צריך להאזין טוב טוב לשקט
לפני 16 שנים. 23 בספטמבר 2008 בשעה 6:33
