לפני 15 שנים. 22 בפברואר 2009 בשעה 21:23
כמו העץ הצף על פני האדמה
כמו הקול הלוחש במעמקי השממה
כמו מלחמה ללא נצחון
כמו השדים הקבורים בארון
קולי מתגאה בנשיפות ילדותיות
ואז מתגלה הצללית השונה
אלוהים מתגלה כיצור חסר פנים
את אף פעם לא תבואי אליי
כמו הלטאה על הקיר
נבלעת במסך העשן
מול עיניים קפואות התפשטתי
את אף פעם לא תבואי אליי
כמו איברים פנימיים
המדממים בתקווה
אולי המוות הוא זה
אשר יחיה את האדמה שיבשה
כמו עולם ללא רוח
כמו עולם ללא חוש השמיעה
זו גסיסתה האיטית
של הצווחה השקטה