ולפתע...
הפחד עורר בי צלילים חדשים ,מהדהדים , תשוקתיים, מעוררים
בי רצון
לזמר על נסיכה במגדל
ושרשרת מתכת
כרוכה סביב צווארה
ללטף שיערה במברשת
ללחוש לה בשקט
להתמוגג על חיוך שנשקף ממראה
כן יקירתי , אני דומע
אמר הנער הצעיר
לנערה תמה
-והדמעה שוטפת בינתיים
שבילי חצץ של שברון וחרטה
מחייה מחדש,הערפל שבעיניים
מתמוגג.
שני גברים נפגשים בסמטת רחוב
לבושים באותן סחבות בלויות
מה שנשאר
שלולית של דם , שלאיטה מתאיידת
והשחר של יום חדש
"איך אתה קורא לזה??!?"
- חרא של חשיש ...
"חרא."
-חרא.
"נקודה."
-וואלה ... נקודה!
"לא עלינו למונדיאל..."
-צפוי
"וואלה ... צפוי"
-אז מה? מה הולך ?"
"הולך"
-השבח לאל.
"השבח לאל".
ואני שואל ...
למה לעזאזל לי אין שיחות כאלה עם עצמי?!?! של שני בורים , עממים , כאלה ש...
מעריצים יצורים כמו ... עופר לוי למשל.
"ואבי ביטר..."
כן!
"ועפיה ... מושיק עפיה"
כן!! כאלה אתה יודע...
"(ערסים) ?"
כן !!! , כי אני לא ... אתה יודע...
"אני יודע".
לפני 19 שנים. 9 באוקטובר 2005 בשעה 0:33
