אהבתי את הבנאדם הזה .
גדלתי איתו ועליו.
הוא היה לי כמקור השראה , נקודת הזדהות טהורה בתוך תמונה מפלצתית של עולם ציני וחתרני.
כשכולם היו במירוץ הקפיטליסטי היומיומי , הוא היה רכבת השדים בלונה פארק המקומי.
50 שנה של ילדות לא ממומשת.
50 שנה של רדיפה תקשורתית בלתי מתפשרת.
50 שנה בהם נקרע עורו בכל הזדמנות אפשרית.
מייקל ג'קסון חי כתעלומה ומת כתעלומה.
כל סימני השאלה שחגו מעליו בעודו בחיים לעולם לא ייעלמו , והוא אהב אותם , הוא אהב כשאהבו אותו.
מיליוני מעריצים חיזקו אותו.
מאות אלפי עסקנים רכבו עליו.
מאות ציניקינים הכפישו את שמו.
אלפי גנבים , נוכלים ורודפי תהילה חיכו לו בפינות הכי אפלות.
מייקל ג'קסון הוא לא עוד אמן , לא עוד אדם , לא עוד תאריך שנזכור בזמן הקרוב.
עזב אותי אדם
אדם גדול מכולם
אדם מתוסכל , מבולבל ומנוצל
נפש עדינה
אין סוף נתינה
שאנו
בתור כבשי העדר
כה מרוכזים בעצמנו
ובכספנו
לעולם לא נוכל להבין את גדולתו ואת עוצמת תרומתו.
מי ייתן ותשכב על משכבך בשלום.
אוהב אותך.
לפני 15 שנים. 27 ביוני 2009 בשעה 9:19
