"משוחררים מתקוות חיים יתרה ומפחד מוות גם יחד, אנו נושאים תודה לאלים, יהיו אשר יהיו, על כי יש קץ לכל חיים, על כי אין תחיה למתים, על שגם הקטן בנהרות מגיע סוף סוף בשלום אל הים הגדול" –
גורדון דיקטון
הדרך הקלה ביותר להגיע מנקודה א' לנקודה ב' היא מתיחת קו ישר .
קו זה מכיל בתוכו אלפי נקודות קטנות , חסרות משמעות , בלתי נראות – זניחות בחיי היום יום.
כל נקודה אוגרת בתוכה מיליוני רסיסים , חלקי פאזל מפוזרים של זכרונות המהולים ברגשות.
כל נקודה שכזו היא האוייב הגדול ביותר של האגו העצמי .
מלחמה בלתי פוסקת בין הזכרון לאני הנרקיסיסטי.
האמת אל מול השקר הלבן.
אני והמציאות.
"כל אמת באשר היא עוברת דרך שלושה שלבים:
ראשית, לועגים לה; אחר כך, מתנגדים לה בתקיפות; ולבסוף - מקבלים אותה כמובנת מאליה" -
ארתור שופנהאואר
אלוהים נטש את עמו . אנו עומדים חסרי אונים ותובנה אל מול עתיד מעורפל והזוי .
ימים בהם רוע שולט באדמה , הרי זו לא קלישאה שלפי שעה השטן חוגג ומשחית כל חלקה טובה .
אנו נועצים עיניים בתהום מבלי להכיר בקיומה . אך היא מכירה בנו.
חובת ההוכחה היא עלינו , להראות שקיים בנו עדיין צלם אנוש .
שלא הפכנו לחיות רומסות , חסרות ערכים , חסרות מצפון , חסרות הבחנה בין טוב לרע.
האל זועם . הרי געש פתחו את לועם ושטפו את האדמה באש נוזלית.
האל זועם , מלאכים פצועים , שבורי כנפיים מתרפסים לרגליו.
האל זועם , כי הוא יודע , שיצירתו , עומדת להשמיד את עצמה .
האם איבד מכוחו כי לבד הוא למעלה ?
האם איבד מרצונו כי תקווה לא רואה הוא ?
האם איבד מרוחו כאשר דמעת כאב מנשקת ללחיו ?
עומדים המקטלגים וצורחים על בורות , על פרימטביות , על הכרה בסדר החדש.
מתגלגלים לאיטם במכונות מתכת , שואפים לתוכם עננים של עשן.
צורכים כדי להרגיש חלק מהעדר , כדי לקבל את המושב המכובד.
בקומה עשירית של מתחם גן העדן , מגודר , מבוצר , כדי להרחיק כל יד אדם .
"אלוהים" מעלה בהם גיחוך , הרי הם , מעליו.
הדרך הקלה ביותר להגיע מנקודה א' לנקודה ב' היא – קו ישר.
את נקודה א' זוכר אני במעורפל.
נקודה ב' – לא קיימת אצלי כרגע.
הכיוון אבד , גם ההכוונה.
כמו רובנו , גם אני משוטט חסר תודעה .
נדהם מעקשנות הצאן , מהדרך בה הם מגדירים את עצמם.
אין זמן לעצור ולהרהר .
אין זמן לחשבון נפש .
בתור ילד , חשבתי שאני מיוחד , שיש לי יכולת לסחוב אחריי המונים .
שאוכל להיות נושא הדגל , של מטרה כלשהיא .
להיות בעל חזון משיחי.
היום , ללא ייחוד , וללא יכולת אלוהית אני מגחך בעצב .
40 שנה הלכו בני ישראל במדבר .
40 שנה אני משוטט על אותו הכוכב.
40 שנה אחרי , אני נושא הדגל .
ואני צריך אתכם מאחורי , כחלק אינטגרלי מהעולם אותו אני רוצה ליצור .
להחזיר את עקרון הטוב , את החיוך של כל אחד מאיתנו .
לשפוך אור מסביב , ולגרום לכם להודות לאמכם כל בוקר מחדש .
לברך רגעים טובים ולהבין רגעים רעים , כי רק כך תעריכו את הטוב.
אני , ואתם ביחד.
ואם לא כך יסתובב הגלגל , ואשאר לבד , זיכרו.
השטן אורב בכל פינה , גם בפינות הבטוחות ביותר .
אל תנטשו את הטוב.
בעוד כ -20 שנה .
נאום הסיכום שלי , רגע לפני הבחירות ...
בחירות של מה ?...
של מה שיהיה לי חשוב להילחם עליו בעוד 20 שנה.
כל הנכתב אינו מייצג את הכותב אלא דמות פיקטיבית .
היום
"יש לי דעות מוצקות, אולם אלף דעות הגיוניות לעולם אינן שוות למקרה אחד של צלילה פנימה וגילוי האמת" –
רוברט א.היינליין
מיהו רוברט א.היינליין ? אינני יודע.
אבל הוא דיבר אליי.
כל תקופה היא הרת גורל . לכל תקופה יש את השפעותיה.
השפעות קצרות טווח וארוכות טווח , בחירות של הרגע.
ואנחנו כמובן נמצאים בתקופה הרת גורל.
עתידם של מיליונים ברחבי העולם תלוי בהחלטות של בודדים.
הרי אין דרך לראות את התמונה בשלמותה , להיות בכל מקום ובכל רגע ...
שמחתו של האחד היא בכייה של האחרת . האיזון הופר .
והאדם , שהעולם מסביבו מגלה סימני התפוררות , בתוכו , מתחרש אותו התהליך.
השלווה , אינה , החיוך , מפוברק , והאמת , היא שקר.
אדם לא שלו מאבד מכוחו , משיקוליו , ממוסריותו .
ואנחנו , מושפעים מהחלטות של בודדים , בני אדם .
חוסר השלווה שלנו מקרין על כולם .
כאשר הכל מתמוטט מסביב , אחריותנו , לתמוך ביסודות.
לפני 15 שנים. 30 באוגוסט 2009 בשעה 19:04