אנחנו לוקחים את החיים שלנו כמובן מאליו.
לכל אחד מאיתנו יש מסלול יחסית קבוע ביום יום ולכן כ"כ קל להתעלם מהדברים הלא מהותיים כביכול.
יש לי מין הרגל שכזה , וזה לא נאמר כדי להרגיש יפה נפש או משהו בסגנון אבל אני לא יכול להשאר אדיש אל מול אנשים שהמזל לא מלווה אותם בחייהם.
בתור חייל , באחד מן הימים בקריה הלכתי לאכול בעזריאלי עם שני חברים .
על אי התנועה ישב לו ,כרגיל , אותו הקבצן עם בגדיו הקרועים ופרצופו הכה מצולק .
עברתי לידו כמו בכל יום ... משפיל את מבטי הרחק ממנו.
ואני , עולה במדרגות הקניון , וליבי כבד .
אכלתי במקדונלד'ס
ולקחתי גם טייק אווי.
כשיצאתי מהקניון , נעמדתי לידו , הגשתי לו את הארוחה ושאלתי אותו אם הוא צריך עוד משהו .
הוא ביקש בבושה מסויימת כסף לסיגריות אז נתתי לו.
הוא לחץ לי את היד
- תודה תודה אדון תודה
זה בסדר , באמת , אין על מה
- תודה תודה אלוהים ישמור אותך
באמת זה בסדר , שיהיה לך בתאבון ויום טוב.
-תודה
חזרתי הביתה מקודם .
אין לי כוח לרשום את כל השתלשלות הדברים אבל אבא שלי תפס פורץ על חם .
הבנאדם היה נרקומן שחיפש דברים למכור בשביל המנה שלו כנראה .
אבא שלי ריתק אותו לרצפה , הזמין משטרה ומסתבר שהוא עבריין מוכר.
ועכשיו אבא שלי מספר לי , שכואב לו הלב עליו ... שהוא מרחם עליו.
והאמת גם אני .
מצד אחד הבנאדם חדר לנו לפרטיות , רצה לגנוב את כל מה שכל אחד מאיתנו עובד בשבילו כל יום.
ואני כועס
על אלו שמקלים ראש בקבצנים בצמתים , שסוגרים את חלונות הרכב ומיישרים מבט רק לא ליצור קשר עין.
על הממשלה , שלא שמה לה בעדיפות ראשונה לטפל בכל החולי החברתי של המדינה הזו.
וזה המצב...
עניים ונזקקים תמיד יהיו
ולנו תמיד תהיה המיטה שלנו , הקירות שמסביבנו והמקרר שתמיד נוכל למלא .
לפני 19 שנים. 15 בנובמבר 2005 בשעה 20:43
