זה קל להשאיר את כל הדלתות נעולות.
יש מתחתיי כ"כ הרבה נקיקים ותהומות בהם אוכל להעלים צרור אחר צרור , אמת אחר אמת.
יותר מדי זמן ביליתי עם עצמי , זה נדמה שאת כל הזמן ביליתי עם עצמי, נשארנו בודדים במערכה.
אם מסתכלים על המשוואה הזו בצורה מתמטית , כל הזמן הזה שביליתי עם עצמי היה אמור להנפיק מסקנות , אבחנות אישיות ורוחניות.
לא היה אמור להיות כ"כ הרבה חלל.
הייתי אמור להתמלא בתודעה קיומית.
באושר פנימי.
בהכרה מדוייקת בכל צד וצד באופי התבניתי שלי.
כ"כ הרבה שנים
ואין לי תבנית.
אני נע מנקודה לנקודה בקוטביות מוחלטת.
מכשכש בזנב לצלילו של צעצוע חדש ומיד קובר אותו.
מתמלא בזיעה קרה כשאישה נאה פונה אלי , מצטמרר מנוכחותה , מתכסה בנמלים בלתי נראות.
תוך יום או יומיים כבר לא אהיה איתה
לא אהיה שלה.
יחסית לאדם מלא פחדים וחרדות , חוסר הפחד הקיומי שלי מדהים אותי.
הוא לא משתלב היטב בתבנית.
נכון,
אין תבנית.
אין תוכנית , חיים . נקודה.
מתי אני אעמוד מול תיבת הפנדורה שלי?
בטח אבכה כשהעט יעבור לו מנקודה לנקודה ,
1981 לידה
עובר לעוד נקודה
ועוד נקודה
1990 הקאה
ועוד נקודה
ועוד נקודה
כן תיבת הפנדורה שלי
תצייר לי לאט לאט רגעים של פעם
של מי שהייתי
וכל מה שסבלתי
וצברתי
וכאבתי
כי כל כאב משאיר צלקות , והיום , אני בקושי מוצא אותן...
תיבת הפנדורה שלי
תצייר לי תמונה שלמה
ומים יעלו מין התהום ומהנקיקים
וכל צרורות המפתחות אליי ישובו
ולא תשאר שום דלת נעולה בחדרי נפשי.
לפני 14 שנים. 8 באפריל 2010 בשעה 0:03
