אף פעם לא הייתי חסיד של מרדפים.
אם מסתכלים מהצד אפשר לומר שאני אדם די סטטי.
זה נכון שאני מרגיש כמו עכבר במבוך.
החיפוש אחר היציאה נמשך בערך כ 7 דקות.
הגבינה הצהובה מאבדת מטעמה מהר מדי.
ברגעים המתים של היום , המוח שלי חוזר לחיים . תוהה על ההבדלים בין טוב לרע . תוהה איך אני עושה לעצמי את המציאות קצת טובה יותר.
אולי פשוט פחות עגומה.
אף פעם לא היה לי קל להיות אני.
המים לא שקטים , וסערה משתוללת בחוץ , אני שבוי של קלישאות הלילה , ואני מחכה שהכל יתרומם מהמעמקים.
שהכל יצוף , ויצא החוצה , יישטף לחוף , ושם אוכל לראות חלקים חלקים של גופות , גופות שבמו ידיי חתכתי , חלומות , שבעזרת נפשי ביתרתי , זכרונות , שלבינתיים , בהצלחה קברתי.
אף פעם לא הייתי חסיד של אלוהים.
אף פעם לא אהיה.
בשביל להחזיר קצת סדר לחיים שלי , אצטרך למצוא את אותו אל שתמיד אהבתי.
את זה ששכן עמוק בתוכי.
את זה שלפעמים חשבתי שקיים בראי.
האל שקראתי לו אני.
עם כל זאת
אני צריך כף יד מלטפת , אני חושב....
לפני 14 שנים. 12 באפריל 2010 בשעה 23:55
