בעבר הדי רחוק , בחורה בגילי ( 16 לערך ), פלטה לעברי תוך כדי ריב מפולפל שנמאס לה להתווכח עם "איש הלא נעים לי"
איש המה !? שאלתי...
איש הלא נעים לי , היא ענתה . זה שיעשה כמעט כל דבר רק למען לרצות את הסביבה.
כנראה שאז היה הגיון בדבריה אבל , לא התכנסתי עם עצמי כדי לדבר / לכתוב על עצמי... נגיד.
ברגעים אלה , ובמשך יומיים רצופים המדינה כולה השפילה מבטה, ומדי פעם נושאת עיניים למעלה בתפילות ותחינות לנס.
ראש הממשלה , אריאל שרון נאבק על חייו צורחת הטלוויזיה.
תקופה שחורה צועקים העיתונים.
ומה יהיה מחר תוהים מעל גלי הרדיו.
מבלי לשים לב נתלינו כולנו על כתפיו של אדם אחד.
אדם , שהצטייר עד לפני כשבוע וחצי כבלתי שביר.
כאינסופי , כאל-מת , כדמות מיתולוגית נצחית.
ובשל כך , לא שמנו לב , שאחרי הכל אנו מדברים על בנאדם , שברירי ככולנו , ולא טרחנו לבדוק מה ומי יהיה ביום שאחרי .
יורש אין באופק , לא נשארו מדינאים , אנשי ציון , אידיאליסטים .
נשארנו עם עסקנים מפוקפקים , פוליטיקאים תמוהים , שפם מטופח וציפי ליבני אחת.
והיום שאחרי נראה מאד מעורפל וקודר.
כ"כ הרבה אנשים דיברו בשבחו של האדם הזה היום בטלוויזיה , אבל דעתו של אחד מהדהדת במוחי.
הסופר אייל מגד ( תסלח לי אם טעיתי בשמך ) העלה שאלה די חשובה.
איך הגענו למצב שבו אנו כה תלויים באדם אחד ?
ומדוע אנו מתעקשים לטמון את ראשנו בחול ולהתעסק בבניית הדמות המשיחית ולא עוצרים לרגע אחד וטורחים לראות שהמצב בלעדיו יהיה ממש קשה וההערכות למצב זה חייבת להערך בשיא המהירות.
במדינה כמו ישראל אסור להוריד את האצבע מהדופק ואנו , כדברי מגד , רדומים בצורה די מפחידה.
עיניי נשואות למעלה , בתקווה , לנס .
לקבל בחזרה את אריאל שרון , האדם , שסופו לא יכול להיות כזה. פשוט לא.
אני אשלח את כל כוחי ואהבתי אליו.
אחרי הכל...
מחשבה ב ו ר א ת מציאות ק י י מ ת
לפני 18 שנים. 6 בינואר 2006 בשעה 23:35
