לפני 18 שנים. 24 בפברואר 2006 בשעה 20:19
זה נדמה כאילו בכל רגע
השקט ידחוף עצמו עמוק לגרון
והדמעה משתדלת להתלבש בצנע
ולא לבלוט בין כל רחשי ההמון
זה נדמה שבכל רגע
אתה תקום ותלחץ ותדליק את האור
וכשהאפור קצת מעז ולובש לו קצת צבע
אתה מביט ונבהל וזוחר לאחור
לא , אני לא יכול לדעת
לא יכול לגעת - יותר
רטוב וחשוך שם בפנים
לא , אין בי כוח
לחכות ולצרוח - איתך
כל מה שנשאר
זכרונות - רגעים אפורים
