הפסיכולוגית שלי חופרת
דיבורים על סופרוומן / דמות אמא.
שיחות על הזנחה נפשית והשלכות סאדו מזוכיסטיות שבאות בהקשר הזה כמובן.
חוזרים אחורה בזמן על איך עישנתי עצמי כמעט למוות ונגמלתי.
על איך שתיתי עצמי כמעט למוות , ואת המינון הורדתי.
שיחות על חי מת . מסתובב כאילו ריק מתוכן , בעצם , לא מסוגל פשוט להכיל את כמויות הרגש והמידע. הדרך היחידה לשרוד הייתה ניצול הזדמנויות.
לא להתקרב אף פעם.
SCAVENGER
איבר המין אוהב כדים חלולים.
הנפש סופגת את האנרגיה המרקיבה.
אף פעם לא חלמתי על עצמי. חלום בו זה רק אני.
אני מניח שאם זה אכן היה קורה הייתי מתעצב כגיבור על. הדבר הראשון שהייתי רואה זה את השיריון שלי.
שיריון קשקשים , בלתי ניתן לחדירה , עבה ומסוכך , בצבע האפור החלוד הכה אהוב עלי. אותו צבע שאוחז זיכרונות וצלקות.
ופניי היו לשלום , למרות אותו מבט רצחני בעיניים.
איפה אותו ילד תועה תהיתי ...
מרגיש לי כאילו ששכחתי
בעצם
פשוט לא מרגיש לי.
שנים של השתעבדות לכל מה שהוא אינו אני , לכל מה שהוא ארוך ומסורבל ומסנוור בצורה מסויימת , עד שאינך יודע מה באמת אתה רואה... כל השנים הללו הותירו אותי כגוף גדול ומסורבל שמתנהג בכבדות , עצל ואדיש מכל הסובב לו.
ויש את ההוא עדיין - בוכה בפנים.
ולי , לי הוא בלתי נראה. לכם הוא כלל לא קיים.
הבאתם לי להרכיב פאזל , ועם כל שחר חדש איבדתי עוד קצת בשר מאצבעותיי המדממות.
אני לא מצליח להשיל את עצמי מעליי.
וכבר לא יודע איך לנסות.
לא שבור , לא מרוסק , פשוט אובד בדרך.