לפני 18 שנים. 31 במאי 2006 בשעה 1:32
תקווה רוסקה אל מול פניי
וצלקות נגלות באור
ואת בוכה ואז צוחקת
או אז ליבי חדל לפעום
תקווה רוסקה אל תוך פחדיי
וכל חושיי לבשו שחור
והעתיד עומד לו במקום הזה
או אז ליבי חדל לפעום
והשקט
נותר יתום
כה לבד לו
משתוקק לחלום
וזיעה קרה ניגרת לה ברוך
משתלטת על מצחו
והשקט
כה לבד לו
הוא חולם לו על תהום
"אקרא לך בית ...
אקרא לך בית ...
עם כל השחור שמסביב
נפער חלל של דמיון
אקרא לך בית
מרוקן מרהיטים
מאובזר בשגעון"
ולא , הוא לא חולף
וכה לבד לו
כשהוא נשען על החלון
ומפנטז על התרסקות נוחה
וכך הוא מצטרף
זה מה שנותר לו
כשהוא נשען על החלון
ובידו כפית מרה של
צער.
