יש דברים שמתישים אותך.
חוסר היכולת או הרצון להתמודד עם המעגלים שמתעקשים תמיד להשאר סביבך.
הרי הם תמיד היו שם ,תמיד יהיו שם, מההתחלה ועד הסוף.
הם ליוו אותך , ראו אותך , נופל , צוחק , בוכה , קם ונופל שוב , מתפורר , מתגבר משתגע ומתעורר.
הם לא תמיד הכילו אותך.
ואתה יודע שאין שום טעם למלא את המשקעים.
אתה מתעלם מהם , מדלג מעליהם , לא מסתכל בהם .
ואתה כמו כוכב נודד , בוהה מרחוק במעגלים של שבתאי , מתחמק מאותם חורים שחורים שמאיימים לבלוע את הכל.
אבל יש רגעים שמתישים אותך.
ואת עומדת לך במרפסת , עם השיער המפוזר הזה שלך , עם העיניים שצועקות " יש צלקות שאי אפשר לראות" , כל השפיות שלך נשענת על אותה סיגריה מזדיינת,
ואני לא יכול להתמודד עם זה כשאת מתחילה לבכות.
הרי מגיל 0 אני אותך שומע.
יש לי תואר במשחק ופרס נובל על הדחקות.
ואת , אותך כבר שום דבר לא מעניין, כאילו יש כפתור אצלך בראש שמשחרר את כל הזוועות , פותח שערי גהנום שרק את מכירה בקיומם , ובאותו רגע ALL HELL BREAKS LOOSE !
הטירוף הזה , הוא משתק אותי.
אני רואה אותך משתגעת לי מול העיניים ואין לי שום דרך לעצור את זה . אין לי שמץ של מושג אם קיים כוח כלשהוא שיכול לעצור את זה , כוח שיכול לעמוד איתן מול גלי ההדף האלה.
אני חושב שהרמתי ידיים וסופית הכרתי בעובדה שאין לי שום דרך לעזור לך ,
וכל מה שנותר לי זה רק להיות.
