אתמול,
שעה אחרי ארוחת הערב , ישבנו בסלון.
כל אחד זורק פיסות מהחיים שלו , חוויות מהשבוע . אף אחד לא רוצה לשרת את השקט.
בכסא הגדול שלה ישבה סבתא.
אישה זקנה, חבוטה , עברה מיליון קרבות , עשרות מחלות , אלפי ימים קשים.
האישה הזו זורחת כשהיא רואה את הנכדים שלה ( אנחנו ) .
כמו כל סבתא היא מזנקת מהכורסא , שוכחת מהקיום של ההליכון שלה ומנשקת אותנו עד שזה גובל בהטבעה.
בנוסף, האישה הזו קצת חשוכה.
שונאת ערבים , שונאת שמאלנים ( כמעט הפכה את השולחן כששמעה שאני שוקל להצביע מרצ) , שונאת כל דבר שהוא לא יהודי דתי נפתלי בנטי . סוגדת לביבי האישה הזו. לך תריב איתה - אין צורך.
המשכנו לקשקש קצת על שוקולד במטוס , על מטיילים ישראלים בהודו, על החיים עצמם ( שום איזכור לאירן ).
כמובן שבשלב מסויים הגענו לחתונות...
אחי הקטן נשוי טרי אז כל הרובים מכוונים אלי כרגע.
"תזדיינו בסבלנות , אם בכלל..." אמרתי להם.
ואז , סבתא שלי , ברגע של תובנה חסרת טקט אמרה: " הוא , הוא תמיד היה קר , תמיד היה לבד , מאז שהוא ילד. אי אפשר להפשיר אותו , הילד קר כקרח " ... ומיד חזרה לחרחר ולמלמל שטויות על טלנבולות ספרדיות.
האישה הזקנה והחבוטה הזו - חשפה את הצד הכי חבוי שלי.