כל מה שנותר
שקט מדומה
עוד מעט יצמח החושך
מאותה גינה שאת מתעקשת להשקות
ואת פתוחה כמו דלתות
ואת בוכה כדי לראות
אור.
כל מה שנותר
שקט מדומה.
נצרבתי על הבוקר , השמש התייצבה לה מחוייכת , נשענת על תריסיי.
אני בטוח שאם יכולתי להסתכל יותר לעומק , הייתי מעריך את יופיה אבל לצערי ראייתי מוגבלת כמו של כל אדם , וכמו כל אדם אני מוצף ברגעים של שטחיות.
התעוררתי מטושטש , מוכה בגלים של חום לא מזהה את סביבתי.
במבט נרפה זיהיתי את אויבי העתיק , זה שכבר שנים לא יודע איך זה ליפול .
כמו תמיד , חייכתי אליו ,בקושי , הרי שנינו יודעים , הוא לא מתכוון לעזוב.
נגררתי אל האמבטיה , עם קרסול מנופח ועדיין , ראייה מטושטשת ...
חיבוק , ועדה חוקרת , ליטוף , התייעצות חבר השופטים , נשיקה על המצח , שבועה מול אלף מושבעים , אהבה , כל הדברים הפשוטים ... חסרי הערכה בדרך כלל.
חלום עתיק : אלף פרצופים , אלף פרצופים , כולם משתוממים , כולם בוהים , באותה נקודה , באותו הקיר , יש שם ציור בודד , אחד כזה שאיש לא בדיוק יודע איך להסביר , מה רואים שם או מי צייר אותו , כמה זמן הוא עומד שם , או כמה זמן הוא הולך להשאר, אלף אנשים מתוממגים , בוכים , דמעות של התרגשות , יכול להשבע שלא היו שם תנינים, אלף אנשים בסוף חלום עומדים מחובקים.
שיהיה יום נפלא
לפני 18 שנים. 14 באוגוסט 2006 בשעה 5:44
