הדבר הכי קשה שאדם צריך לעשות הוא להשתחרר משלשלאות העבר.
אני לא חושב שיש לנו הבנה לכמה כח יש להן.
ישנה תיאוריה שאומרת , שמדעית , המצב התודעתי שלנו הוא אף פעם לא זהה.
כמו פתית שלג.
אנחנו אף פעם לא נחווה את אותה התודעה.
אבל
ישנן תבניות,
של פחד ושל ייאוש ושל דכאון ושל הרס עצמי.
והתודעה - כמה שלא תשתנה , עדיין תהיה סגורה ומתוחמת בתוך התבניות האלה.
ואנו הופכים להיות התחושות שלנו.
לא הייעוד שלנו , או הרצון שלנו או הרעב שלנו או הפוטנציאל שלנו,
אנו הופכים להיות התחושות שלנו,
אנו הופכים להיות השתקפויות של פחד, ייאוש , דכאון , הרס עצמי או כל תבנית הרסנית אחרת כי אנו כבולים באותן תפיסות עתיקות.
אנו מתביישים בתבניות האלה.
אנו מפחדים להראות אותן לעולם.
אנו מפחדים להגיד שהן הופכות להיות אנחנו.
אנו מפחדים לבקש עזרה כי זה יאיר אותנו בעלומות אור פתאטיות.
אז אנו נשארים
באותה הנקודה
באותה התנוחה
באותו המקום.
אני כותב את כל זה לעצמי בשביל להזכיר
לעצמי
שאני כמו מזג האוויר,
תמיד משתנה
תמיד בתנועה
ותנועה
חייבת להיות קדימה, כמו הגלים בים או גלי הצליל
התנועה היא תמיד קדימה
וכשנעים מהר
ועם עוצמות
ורעב
רעב בלתי נגמר
השלשלאות האלה
בסופו של דבר
ייעקרו מהאדמה וישחררו אותנו
מאותו מקום בו אנו עומדים.