לפני 7 שנים. 15 באפריל 2017 בשעה 10:19
לא פשוט להסביר את התחושה החדשה הזו.
לא פשוט להסביר איך דברים קטנים גורמים לי פתאום לדמוע - ולא להתבייש בזה.
וזה לא מעניין פתאום כמה גדול ומסובך העולם.
זה לא מעניין כמה חנוקה ומתוסבכת הנפש , כמה לולאות הספקת לקשור סביב הצוואר.
הכל עבר.
הנצחתי אותה בתמונות.
אוהב לטבוע בהן כשהם מנסים להטביע אותי ולהשתלט.
נקרא להם שדים , נקרא להם חרדות , נקרא להם הדרך הטבעית של הנפש להשאר תקועה - הם צצים מדי פעם.
זה התפקיד שלהם.
התמונות שלה משתיקות אותם.
ההודעות הקוליות שלה משתיקות הכל.
פתאום
משום מקום
36 הוא סוג של 26 החדש.
חולם אותה וחולם עליה.
רוצה לחלום איתה ולדאות לנצח.