לפני 5 שנים. 3 במאי 2019 בשעה 13:52
כמות הנצחונות שלי מעידים בדיוק על כמות הפעמים בהן הפסדתי.
בצורה סימטרית ומושלמת.
אינני יותר רודף החירות והצדק,
אלא,
הכמיהה הבלתי מתפשרת לרעיון התא המשפחתי.
יש את הדוחפים לרוץ, יש את המושכים לשבת
הכיבוש האינסופי או המבצר הגדול
ההתיישבות המחבקת, או התשוקה להתפשט וללכת
חוסר האיזון שבין לקבל לבין לתת.
אז אני,
ניסים הגדול,
מקדש פרסונה.
קדושה אמיתית בשם המכלול.
המהנדס המהולל של נשף המסיכות.
אותו ילד קטן שלא מצליח למשוך להן בצמות.
אני סאדיסט ברוב הזמן, ומזוכיסט ליד ספציפיות
ובעל געגוע עז למשחקי המיטות.
ובמישור הזה אינני אני, אין ל-אני איך להיות.