היא ביקשה ממני לעצור לרגע
להתעמק בכל מילה
להבין
נקודות התחלה של מקור הכח
להפסיק להשתעבד לאנרציה
לשקול מילים , את הכתובות
לפרוץ בבכי , אמיתי , ככל שאפשר.
להזכר בחוש מסויים
לצבוט
לעצום עיניים
לחבוט לחבוט לחבוט לחוות
היא הושיטה שתי אצבעות
תולשת ריס אחר ריס אחר ריס
הכריחה אותי לומר
"זה לא פלסטיק , זה לא פלסטיק "
תצרח היא אמר אז
צחקתי
ברגעים של מבוכה מתגלה כוח לא מובן
ואחרי שאת מבטי השפלתי
הבנתי
אני לא שייך לכאן
יצאתי אל הרחוב אל תוך הגשם
בעצם גשם לא היה (יולי וכל זה...) אבל זה מוסיף נופח לסיפור
ובריצה קלה בין השלוליות ( זיעה של אחרים...) דילגתי
נלחמתי בתמימות
החלמתי , אחח התמימות.
מול המראה בביתי עמדתי
עייף חבוט משועשע משקיות עיניי
המכתשים האלו הם צלקות של פעם
הם יישארו איתי , סביר להניח , עד סוף ימיי
עצור - היא שוב אמרה
זהו כוח האנרציה
חרוזים - נותנים לך מקום להתחבא
תכתוב לאט
תכתוב ברוגע
תכתוב בלהט
אולי עדיף לך שתתפשט
התפשטתי
עכשיו טיפה יותר נעים
קיץ ארור , מחייב להלחם.
אחרי שהיא הלכה נכנסתי למקלחת
לפני 17 שנים. 5 במאי 2007 בשעה 15:10