היה משהו קסום בתקופה ההיא.
תקופה בה הכל יכל לקרות
תקופה בה כל הדברים שכבו להם למטה.
אני זוכר ששכבתי על הגב
ללא היכולת לבכות
יכולתי רק לבהות
בחלל הריק
ולהצטער שהכל קיים.
כן זו הייתה תקופה של תמימות
של אינדיבידואליות
תקופה בה כל העולם התגמד אל מול הקונפליקטים ה"אדירים" שלי.
תקופה אליה אני לא מתגעגע
בערך...
לא מתגעגע
לתקופת הרחמים העצמיים שלי.
והיום
נשארו רק עובדות
ויותר מדי שאלות
ותשוקה בוערת
ומשפט אחד:
כל מה שאני יודע זה
שאינני יודע כלום
אך העובדות
רק העובדות
מרחפות מדי פעם
עונות על השאלות
נמצאות
בהוויה
של חוסר האהבה
של המין הנשי
כלפיי
כי מסתבר
אחרי כל השנים האלה
שאני לא אדם נחשק
ומסתבר
שלכלי הזה
יש כ"כ הרבה משמעויות
ולה לה לה
ובלה בלה בלה
תבוא המיוחדת
שתראה מעבר למסך
ולה לה לה
ובלה בלה בלה
תבוא אותה אחת
אחת עם אלף מסיכות
שבכל יום
אני אשיל
מעל פניה
בכדי לראות
בכדי לראות
לפני 17 שנים. 28 ביוני 2007 בשעה 1:37
