מזפזפת קדימה

הטלפון עשה צרות,
חשבתי לא בסדר,
הבנתי כן בסדר,
עכשיו נתקע ואין דרך לעשות לו hard reboot
וכל המספרים שלי תקועים,
ואין לי שום דרך להוציא אותם משם...

היום היינו בKennedy Space Center
היה מדהים.
מחר יכול להיות שנחזור לשם, רק בשביל לראות
איך מעלים איזה satellite.
כי כמה פעמים כבר יש לי/נו את האופציה הזו?

מחר זה דיסניוורלד.
אני יודעת שזה מלהיב, ומגניב וכל מני מילים
with passion and that start with an m,
אבל אין לי כוח לזה,
ואין לי שום רצון ללכת לשם.
אני כבר שלושה ימים רצופים בערך עם המשפחה,
כשמדי פעם אני מצליחה לגנוב איזה 10 דקות לבד למנוחה.
אני אוהבת אותם, מאוד ובכול ליבי.
אבל אני עייפה מכל האחד-בתחת-של-השני.
אני בת 27,
ואיכשהו מרגישה כלואה, כאילו אני עדיין בת 16,
ואין לי לאן ללכת ומה לעשות,
שאני חייבת להשאר ולנסות לשמור על רוחות רגועות.

אז מה אם בערך מגיל 18 אני לא גרה בבית.
תנו לי שעתיים עם אמא שלי,
ואני teenager.
unhappy and stuck, and don't know how to deal with the fighting
and the blaming and the all-around negativity trying to be masked behind
the be-happy, new-age(y) stuff they've got going on.
All with a heavy dose of
אמא+אבא פולניה.

אז למרות שלא רציתי,
הפוסט הפך לפוסט מתלונן.
'צטערת.
פעם הבאה אני אשתדל שהוא יהיה או שמח או זימתי או שניהם,
תחזיקו לי אצבעות...