מזפזפת קדימה

הוא נפרד ממני אתמול.

בהתחלה זה לא ממש הפריע לי.
האמת שגם אני חשבתי על זה.
ולא רק בזמן האחרון.

אבל חלק מהסיבה שהוא נפרד ממני היא
בגלל שעדיין יש לו רגשות למישהי אחרת
שנפרדה ממנו שבוע לפני שהכרנו.
ואני חושבת אחורנית ואומרת לעצמי,
"אני לא זוכרת שהוא סיפר לי שהוא נפרד ממנה שבוע לפני שהכרנו."

הוא אמר שהוא היה איתי בשביל להתגבר עליה.
אבל זה לא עובד.
ואז, אז זה כאב.

זה לא שאני לא עשיתי את אותו הדבר,
אבל לי לפחות היו כמה חודשים מאחוריי!
מה גם שאני התאהבתי.
אז בסוף הצחוק עלי.
כי הוא לא.


הוא אמר לי כמה דברים יפים, ושאם אי פעם אני אצטרך עזרה עם משהו
כמו מעבר דירה, מחשב או וואטאווב אז אני מוזמנת להתקשר מתי שאני רוצה ושהוא לא יסנן אותי.
והייתה לנו שיחה מאוד חברותית שכזאת (עם צחוקים), שבכיתי בה רק פעמיים.

והוא ביקש חיבוק חזק אחרון שכזה, וגם נתתי לו אחד.
כשהוא פנה ללכת אמרתי לו
"אני לא הולכת להתקשר."


זה כנראה פגע בו.
כי השותפה שלי שאלה למה הוא יצא עצבני. (כי הוא לא אמר לה שלום).
אני לתומי חשבתי שכשנפרדים ממישהו ואומרים ביי, אז לא ממש רוצים להשאר לדיסקוס אחרון עם השותפה של מי שנפרדת ממנה באותו הרגע. זה אני.

אבל בטחינה חוזרת של הארוע, אני כולי, דאא.
כמובן שהוא פגוע. ניסה לצאת הכי בסדר שיכל.
ואז אני באה ומבהירה לו, שזה לא קרה.
שלמרות הצחוקים והכל, אנחנו לא בסדר.
כאילו, מה חשב שיקרה?
הוא אפילו לא אמר "בואי נשאר ידידים".
בטח, אתה תפרד ממני, לא נדבר, ואז במקרה שאני צריכה טובה ענקית אני אתקשר אליך. למה לא??
'דיוט.


אני לא יכולה לכעוס עליו כי הוא לא אהב אותי בחזרה, אבל בכול זאת אני כועסת עליו בגלל זה. איזה תמטום, אהה?

הפעם מחקתי אותו מהטלפון בשניה שיצא מהדלת (קצת אחרי שהתמוטטתי על המיטה בבכי מטורף.) אני לא צריכה סיפור חוזר של מה שקרה בפעם שעברה.
למרות שכשחושבים על זה. הוא האדם הכי בוגר שאי פעם נפרד ממני. והאמת שחשבתי שאנחנו יותר טובים בתור יזיזים מאשר חברים.
אבל עדיין.

קצת זמן להיות חופשייה זה דבר טוב.