הבדידות הנוראה ביותר היא בתוך מערכת יחסים.
מבחוץ הכל מושי מושלם, הנה, יש לך בעל אוהב וגם ילדה. הוא אפילו מהסוג הזה שעושה יותר עבודות בית ממך; גבר שמקפל כביסה נדיר יותר מזכיה בלוטו.
הוא מביא משכורת הביתה, הוא כנראה לא בוגד בך. לא מעשן או שותה.
אבל את לבד.
כי הנפש זקוקה להרבה יותר מעוזר בית. כי שותפות זוגית אמיתית היא לא כזאת שאיש מקצוע יכול להחליף.. כי גם טובי הפסיכולוגים לעולם לא יהיו תחליף הולם לשיח אמיתי עם פרטנר שאכפת לו, אחד שאוהב.
הרדיפה האינסופית אחרי ריגושים.. ובסוף היום, מה אדם צריך? חיבוק. אוזן קשבת. מישהו שימרח לו נוטלה בפיתה בזמן שהיא מרדימה את הילדה, כי היה לה יום ארוך בעבודה והיא רק רוצה לשבת מול הנטפליקס להתנחם בשוקולד וחיבוק ארוך. לבכות על הכתף שלו. מישהו שיגיד 'אני מבין', 'אכפת לי', 'את יקרה וחשובה לי'.
אין לי ספק שבדידות מתוך בחירה כואבת פחות.
כי בחרתי לשבת לבד בסלון כבר שלוש שנים.
כי בחרתי להיות לבד לבד ולא ללכת עם להרגיש בלי. לדעת שיש מישהו שאמור להיות שם עבורי והוא פשוט לא באמת שם בשבילי.
אז אני בודדה. והנפש צמאה רק למישהו שיהיה לו אכפת. ובחרתי את הבדידות שלי, ובחרתי את הלבדות שלי.
אבל אלוהים, כמה כואב זה לחזור מהעבודה בלי אדם לחייג אליו לספר לו מה עבר עלי, להקשיב מה עבר עליו.
כמה כואב זה פיזית, בעצמות, בשרירים, בחוד של הלב, כשאין חיבוק ליפול לתוכו, כשהדבר היחידי שמנגב לי את הדמעות זו אני.
