הוא לא יוצא לי מהראש.
חסמתי. לפני שלושה חודשים.
לא התראינו מתחילת הקיץ.
החיים ממשיכים, אבל הם פחות צבעוניים בלעדיו. ואין לי איך להסביר את החיבור הזה, שמעולם לא הרגשתי עם אף אחד אחר בחיי, גם לא עם הלשעבר.
מעולם לא היינו זוג באופן רשמי. רק חברים ממש טובים. ואני אפילו שמה את הסקס שניה בצד (למרות שהוא בפער ההכי טוב שהיה לי), אני פשוט מתגעגעת.. מתגעגעת לקול שלו, לחיבוק שלו, לחיוך הקסום הזה שלו.. מתגעגעת להומור שלנו, לערק שהיינו שותים יחד בשבת.. פשוט מתגעגעת.
ואני לא יודעת מה עושים עם כל זה.
למה זה לא עובר לי?
הוא לא ניסה ליצור קשר אחרי שחסמתי. אפילו לא פעם אחת.
ואני שואלת את עצמי שוב ושוב - האם האמת אכפת לו? הרי לא היה מוותר על החברות הזאת בכזאת קלות אם היה מרגיש כמוני.. אבל מצד שני - גם אני הרמתי ידיים וויתרתי..
מה עושים?
לא מצליחה לשחרר. מרגישה שאיבדתי (מבחינה ארורה) את החבר הכי טוב שלי. את החיבור הכי יפה שנוצר בכל 33 שנותיי.
מה עושים?
עצוב לי.