אני אוהב שבוכים בשבילי. ממש אוהב.
ואני הכי אוהב את הבכי הראשון של בת הזוג שלי איתי.
אין לזה מתכון מדוייק. זה שונה כל פעם.
אבל בגדול שילוב של אינטימיות, ביטחון, השפלה וכאב הם לרוב המרכיבים העיקריים.
הבכי מראה לי אותה חשופה. ערומה באמת ולא רק פיזית. ערומה רגשית.
המחסומים ירדו. היא חשופה מולי.
אני מביט בה.
פעם ראשונה שהיא שתתה מים מקערה קטנה על הרצפה. כמו כלבה.
הסימנים של החגורה על הגב והבטן והטוסיק שלה חדשים. אדומים. שורף לה. כואב לה.
היא על הגב ואני משתמש בפוסי שלה. חזק. בלי מעצורים. בלי רחמים.
היד שלי מחזיקה את הפנים שלה ומעוותת את הפנים היפות שלה.
אני יורק עליה. סטירה חזקה ושוב מחזיק את הפנים שלה חזק הפעם מצמיד אותם הצידה למזרון.
זה מגיע. היא מתחילה ליבב. אני לא עוצר. עוד סטירה ועוד אחת.
תבכי בשבילי כלבה מטומטמת.
וזה מגיע. היבבות מתחלפות בבכי. בכי גדול.
היא מנסה להתחבא אבל אני לא עוצר. ממשיך להחזיק אותה ולהשתמש בפוסי שלה.
תבכי בשבילי כלבה שלי.
היא בוכה עכשיו. בכי גדול. אמיתי. דמעות. הגוף שלה רועד. היא גומרת על הזין שלי. גומרת ובוכה.
אני עוצר. היא מסתובבת על הצד ואני עוטף אותה מאחור. מחבק. מלטף לה את השיער.
לאט לאט היא נרגעת. הגוף שלה נהיה רפוי. היא מחזיקה לי את היד חזק.
זה נעים. ממכר.
