לפני שנתיים. 5 בפברואר 2022 בשעה 16:45
זה לא קורה הרבה אבל מידי פעם...
אני משחרר את העכבות שלי לגמרי.
אני משתמש. מכאיב. לוקח.
אין פילטרים. אין מחשבות.
רק אני בהכי בסיסי ואמיתי שלי.
היא שם כרגע בתור חפץ. גוף. חור.
אולי לפני דקה שוחחנו על דטרמיניזם אבל עכשיו הדבר היחיד שיש לה להציע לי זה החורים שלה. הכאב שלה. הבכי שלה.
אני גם מאוד יצירתי ברגעים האלה.
משתמש בידיים או במה שקרוב ליד.
מכאיב. משפיל. לוקח. משתמש בכח.
גורר אותה מהשיער מחדר לחדר.
שופך עליה מים מבקבוק שנשאר ליד.
מצמיד אותה ערומה לרצפה עם הרגל על הפנים שלה.
משתין עליה. משפריץ אותה.
משתמש בחורים שלה עד שהיא רועדת. כואבת. גומרת. בוכה.
רגעים נדירים :)