אזהרה - פוסט משעמם.
וגם, אני כותב מניסיון אני לא מטפל וכל מקרה זה עולם שונה.
אבל... זה נושא חשוב שיצא לי להפגש איתו ואני לא יודע אם זה עובר כאן בכתיבה אבל אנסה.
יצא לי להיות בקשר עם בנות זוג שחוו פוסט טראומה.
זה קשוח.
קשוח לה שעוברת את זה.
קשוח גם לבן הזוג שנמצא שם.
אז אני משתף כמה רעיונות בסיסיים שלי לרגעים קשים, כשזה קורה -
סבלנות הרבה סבלנות. זה לא עובר בשבוע חודש או שנה.
לפעמים פשוט להיות שם לידה זה מספיק.
לא לגעת בלי לשאול אם זה בסדר. גם לא לחבק או ללטף. קודם לשאול.
לא להכריח לדבר. אם היא רוצה לשתף להקשיב. לא לשפוט. לתת לה להוציא גם אם קשה לך או אתה לא מבין.
הקול שלך חייב להיות רגוע. בכלל אתה חייב להיות רגוע. הרוגע שלך עוזר לה להרגע.
אפשר להעלות את זה בשיחה אחר כך. לשאול אם היא רוצה לשתף קצת. לאוורר. לפעמים לספר את החוויה ואת הרגשות שליוו אותה מייצר הקלה.
לא ללחוץ אבל כן לעזור לבחור בטיפול. אם בא לה לשתף אותך על החוויות בטיפול מעולה ואם היא שומרת את זה לעצמה את הפרטים זה גם בסדר. אבל לטפל עם איש מקצוע.
לקחת בחשבון שזה לא תמיד משהו שעובר. יותר משהו שלומדים לחיות איתו והוא אולי מצטצמם או שהטקטיקה שלה להתמודד כשזה צף משתפרת.
אחרון. לפעמים זה נראה ענק. ההתמודדות.
כזה ענק שלא רוצים או יודעים איך להתחיל ואז זה משתק.
אבל כמו כל דבר בחיים. מתחילים בצעד הראשון.
צעד קטן אולי. שמתחיל את הדרך. ועוד צעד. ועוד צעד.
או במשפט - פשוט תהיה שם בשבילה.
