יש לה רסטות.
לא צמות של תוספות שיער.
רסטות אמיתיות.
היא קטנה, רזה, חזה קטן, טוסיק קטן, פנים יפות ממש, בהירה.
אני אוסף אותה מתחנת האוטובוס שליד האוניברסיטה ואנחנו בדרך לעשות קצת כיף.
היא בתהליך של התחזקות. לומדת קבלה. שומרת שבת. כשרות.
מהרגע שהיא נכנסת לרכב היא מדברת. ממשיכה את השיחה האחרונה שהייתה לנו. כאילו לא עבר כמעט שבוע.
אלוהים. דת. אמונה. יהדות.
היא מדברת בלהט. טוענת. מסבירה. משכנעת.
זה חמוד. חשוב לה שאני אבין. היא הגיעה מוכנה.
אני בעיקר מקשיב.
לפתוח.
"מה?'
שמעת אותי.
"אבל אנחנו באמצע..."
עכשיו.
היא עושה עם העיניים ויוצא לה "פפפ" אבל הרגליים שלה נפתחות.
היא לובשת שמלה חומה רחבה של ים, קצת זרוקה אבל מחמיאה לה וכרגיל היא בלי תחתונים.
אני שם את היד שלי מעל הפוסי הקטן שלה.
ממש ממש בעדינות.
מעביר את האצבעות שלי על השפתיים של הפוסי שלה.
משחק איתה לאט ועדין.
היא משתתקת.
אז את רוצה להגיד לי שדווקא אנחנו, העם / דת הכי זעירים בכוכב הזה שלנו צודקים וכולם טועים?
היא מהנהנת ויוצא לה רק "אה הה".
אני מהדק את האצבעות שלי על הפוסי שלה ומחזיק את השפתיים עם האצבעות שלי. ומחכך אותן.
ואת רוצה להגיד לי שהכדור הקטן הזה שלנו, שנמצא במקום זניח בגלקסיה הענקית שלנו שלוקח 100,000 שנים לאור להגיע מקצה אחד שלה לשני. הכדור הזה הכחול שלנו שכנראה יש אינספור זהים לו בשביל החלב ושיש אין ספור גלקסיות נוספות גדולות עוד יותר, הכדור הזה שחיים עליו בני אדם, שחלק זעיר מהם זה אנחנו שמספרים לעצמו סיפור על אלוהים, משמעות, מוסר, סיבה, חוקים, זה באמת נראה לך יותר הגיוני מזה שזה פשוט מה שזה?
.
שתי אצבעות שלי בתוכה עכשיו, עמוק והעיניים שלה נעצמות.
היא מפסקת את הרגליים שלה יותר רחב מורידה את הטוסיק לקצת של המושב שיהיה יותר נגיש.
יש אדום ברמזור ואני נעצר.
אני מוציא את האצבעות מהפוסי שלה. ומכניס אותן לפה שלה. עמוק לגרון.
שתי אצבעות, ואז שלוש ואז ארבע.
העיניים שלה עצומות. הידיים שלה עושות אגרופים ומחזיקות את השמלה שלה.
הבחור ברכב שלידנו נועץ מבט.
אני חושב לרגע שחבל שהיא לא שמה לזה לב כי זה היה מביך אותה.
האור מתחלף.
אני מורח את הרוק שלה על הפנים שלה ונוסע.
מצד שני אם את צודקת אני בטוח מגיע לגיהנום.
"מה? למה הפסקת? וגם אין גיהנום"
טוב בייבי קטנה.
לפתוח.
זכרון נעים :)