בטח קוראת את זה ומתרגש, כי היא יודעת כמה זימה אני יכול לשפוך כאן, וזה תמיד נעים לי לדעת שהיא מתחרמנת מהמילים שלי, וכשזה ציבורי זה קצת כמו הסיבה שחתונות הם הצערת אהבה מול חברים ומשפחה, אז הכלוב זאת הצערת האהבה שלנו דרך מילים נוטפות זימה שנכתבות על קירות ציבוריים, שכולם יראו כמה אנחנו נהנים מהאופל שיש בנינו
אבל יש לנו עוד קול, לפעמים מרוב שהזימה צועקת לא שומעים אותו, זה קול כזה עדין, קול מכיל ואוהב, קול שנותן מקום לפצעים ולכאב ולקושי ולתסכול ולחוסר הצלחה הכלה, זה קול שמחבק בדיוק שם איפה שכואב, ועוטף, ושומר
ולא משנה כמה עמוק היא תחדור אלי, החיבוק שלה כשכואב לי נכנס עמוק יותר.
אני איש פצוע...
אני יודע את זה, לפעמים הפצע נסגר מעט ומפסיק לדמם, ואני מצליח לזוז בחופשיות בלי לכאוב, אבל הוא קיים, וכל מכה קלה או אפילו לפעמים מספיק שפשוף והוא נפתח מחדש, הדימום חוזר וצריך לתת לו זמן שוב... אני לא יודע אם זה פצע שאפשר לרפא, הצלקת תמיד תשאר, זה בטוח, אבל להפסיק לדמם? להפסיק לכאוב? לא יודע...
אבל האמת כשאני חושב עליה מכילה שומרת אוהבת רואה, כבר פחות אכפת לי לדמם ולכאוב, הכאב עטוף בחיבוק שלה הופך להיות מתוק...
מקווה שלא תתעיף ממנו...
מקווה שתקבל גם שאין לי לתת לה את כולי...
אולי הוא כאן לתמיד, וכבר חלק ממני...
מקווה שמעבר להרי האמדי, איפה שהשמש לא תמיד חמימה, שזה לא יהפוך להיות משהו שמייצר דחייה כמו שלמדו אותי להרגיש... שגם בחושך יש אהבה...
מקווה שלא תלך