הוא הכין את הג'קוזי בדיוק כמו שביקשתי. מים חמימים, לא חמים מדי, בדיוק כמו שאני אוהבת. קצף בריח וניל מרחף על פני השטח, נרות מוכנים להדלקה – כל פרט מוקפד עד האחרון שבהם. הוא דאג לכל זה, אבל הוא לא זה שזכה ליהנות מזה.
אני מושיבה אותו על שפת האבן הקרה, מול המים שהוא עצמו חימם, וקושרת אותו. הידיים, הרגליים – הכל במקום. לא חזק מדי, רק מספיק כדי להזכיר לו שאין לו שליטה על כלום עכשיו.
ואז, אני מוסיפה פרט נוסף.
גאג מחליק לפיו, מותח את השפתיים, מרסן את המילים שלא יוכלו לצאת. כל ניסיון לדבר נבלע, הכל הופך להמהום עמום בלבד. הוא לא צריך לדבר עכשיו, הוא רק צריך להרגיש.
ולבסוף – הבלון.
אני מצווה עליו להניח עליו את הראש. לא מלא באוויר, אבל מספיק נפוח כדי להיות מסוכן. מספיק רגיש כדי שאם הוא יזיז את הראש יותר מדי – הוא יזוז. ואני? אני כבר הזהרתי אותו מראש שזה אסור.
והאור? האור לא כבה בגלל כיסוי עיניים. להפך. האור כבה כי אני פשוט עזבתי אותו שם, לבד, בחושך מוחלט.
אני הולכת. למקלחת.
הוא יודע שאני בסביבה. הוא יודע שאני לא רחוקה. הוא שומע רחשי מים מהמקלחת, שומע את הצעדים שלי על המרצפות, אבל אין לו מושג מה אני עושה. אין לו מושג אם אני מסתכלת עליו, אם אני בכלל מתייחסת לקיום שלו עכשיו.
ובין הצלילים המרומזים האלה, בין רגעי האי-ודאות, אני משאירה לו רק דבר אחד – הטלפון שלי, מונח לידו, דלוק. הוא יכול לשמוע אותי, אבל הוא לא יכול לראות. אני שם, ועדיין לא שם. קרובה, אבל רחוקה שנות אור מהישג ידו.
המים במקלחת מתגברים, נשטפים עליי בזמן שהוא יושב שם, מתוח, נזהר לא לזוז יותר מדי. הוא בטח סופר בראש, מנסה לנחש כמה זמן עבר, מנסה לזכור אם אמרתי לו בכלל כמה זמן הוא יהיה שם. אני יודעת בדיוק מה עובר לו בראש. חוסר האונים, הבלבול, התחושה שהוא עושה את הדבר הנכון בזה שהוא מחכה, אבל גם הספק, המחשבה שאולי, אולי הוא אמור לעשות משהו אחר.
הוא צריך להחזיק את עצמו יציב, כל תנועה קטנה יכולה להיות טעות. הלסת כבר מתחילה לכאוב מהגאג, השרירים בוערים מהתנוחה, אבל הראש? הראש חייב להישאר בדיוק במקום. אם הוא יזיז אותו יותר מדי… הבלון יזוז .
והזמן עובר.
לאט.
הגוף שלו מתחיל לכאוב.
הוא שומע את המים זורמים, שומע אותי נעה בחדר לידו, אבל הוא לא רואה כלום. אין לו מושג מה אני עושה. הוא לא יכול לדעת אם אני מתבוננת בו, אם אני בכלל מתכוונת לחזור בזמן הקרוב. כל מה שיש לו זה השקט, המים הרוחשים מאחוריו, הטלפון שלי שמונח לידו – פתוח, אבל חסר תועלת. הוא שומע אותי, אבל לא יכול לקרוא לי. לא במילים, לא בתנועה.
והזמן עובר . הכאב מצטבר.
ואז – הריח.
עשן דק מתגנב לאוויר, עוטף אותו ברכות מעושנת. אני ליד החלון, סיגריה בין האצבעות, העשן מתפתל באוויר. אני יכולה לראות אותו, אבל הוא לא יכול לראות אותי. הוא רק יכול לחוש את הנוכחות שלי בלי לדעת איפה בדיוק אני נמצאת.
האם אני מתבוננת בו עכשיו?
האם אני בכלל חושבת עליו?
האם הוא עדיין מחכה כמו שצריך?
שעה וחצי.
שעה וחצי שבהן הוא לא ידע כלום, לא ראה כלום, רק שמע. שעה וחצי שבהן הוא נשאר בדיוק איפה שהשארתי אותו, בלי לזוז, בלי לדעת מתי זה יגמר..
שעה וחצי שבהן הוא היה תלוי אך ורק בי.
שעה וחצי שבהן כל שנייה חלפה כמו נצח
ואז בלי אזהרה, בלי הודעה מוקדמת - אני שם
נוגעת בו פתאום, חודרת את השקט, את האפלה, משחררת אותו , מרימה את ראשו מהבלון, מוציאה את הגאג. נותנת לו רגע אחד שוב להרגיש את הפה, רגע אחד של חופש, רגע אחד של נשימה לפני שהיד שלי מתהדקת סביב צווארו שוב ונותנת לו להרגיש שוב את השליטה שלי את הידיעה שהוא שלי, שהזמן שלו, הגוף שלו, החוויות שלו- הכל שייך לי .
