הוא שוכב שם. בתוך סיטואציה שהוא שונא.
בהתחלה הוא לא ידע בדיוק מה הולך לקרות, רק ידע שזה לא משהו שהוא רוצה שיקרה. הכול התחיל עם קשירה. הגבלה. חבלים בחדר. הוא עמד זקוף, מגחך. מאתגר. מלא ביטחון עצמי. עדיין הוא עצמו.
ואז הוא נגרר.
לא בעדינות. לא בהסכמה.
בניגוד לרצונו, לתוך החדר שהוא לא רצה להיכנס אליו בכלל. והוא אמר לא. שוב ושוב. נאבק. פיזית.
הגוף שלו נמתח, התקשח, ניסה להיאחז בכל מה שיכול בידית, במשקוף, במבט האחרון החוצה.
ובשלב מסוים – פשוט הדפתי אותו לרצפה.
חד. ברור. בלי שאלה. הוא לא נפל. הוא הופל.
לא הייתה שם שום עדינות או שיח שוויוני.
כשהוא מצא את עצמו שוכב על הרצפה, זה לא היה תוצאה של דיאלוג.
זה היה סיום ברור של ההתנגדות שלו.
החדר קטן. שירותים. מים מתחילים לטפטף עליו מכוס.
טיפה אחרי טיפה, ישר על הפנים. אני מאיימת לשפוך עליו את הכול והוא רועד.
האסלה פתוחה מולו, הריח קיים אולי רק בראש שלו, אבל שם הוא כבר לא שולט.
וזה לא הלכלוך עצמו ,זה פשוט איך שזה מרגיש לו.
בראש שלו זה זיהום. זו עליבות. זו השפלה מוחלטת.
הוא שונא רטיבות. הוא חולה ניקיון. הוא בורח מגועל.
וזה? זה הגבול שהוא בחיים לא רוצה לשחק איתו. אבל זה כבר לא משחק, לא מדובר פה בהנאה שלו אלא בחינוך.
והוא נלחם.
הגוף שלו זז, מתפתל, מנסה להוריד את החבל, לברוח.
העיניים מתריסות. הפה מתנגד.
אבל זה מורכב יותר מרק פחד קדמוני . זו מלחמה פנימית.וזה בדיוק הסדק.
הוא צריך שאנצח.
הוא צריך שאני אהיה חזקה ממנו – כי רק אז הוא יוכל להרשות לעצמו ליפול.
ואני לא צועקת ולא לוחצת, אני פשוט נמצאת.
ואני מדברת אליו, בשקט בלחש בתוך האוזן , אני רוצה שתשמח אותי. תזכיר לי למה בחרתי דווקא בך. אל תאכזב אותי עכשיו, אני יודעת שאתה יכול.
המשפטים האלה פוגעים לו בדיוק במרכז.
לא בגוף. בנפש. הם עוקפים את כל ההתנגדויות ועוברים ישר עמוק בפנים המנגנונים שלו קורסים.
קודם הגוף. הברכיים שוקעות והידיים לא נאבקות יותר.
הראש נשמט קדימה. ואז העיניים משתנות. משהו בהן נרגע. משהו נכנע. מבט ריקני.
שם קורה הקסם האמיתי ושם מתחילה ההתמסרות.
הוא מפסיק להיות "הוא".
הופך להיות מה שאני רוצה שהוא יהיה.
אפס, תולעת, כלי ריק, סמרטוט.
אין לו יותר תודעה עצמאית ורצון. אין לו אג'נדה, הוא דף חלק. הוא שם לשימושי.
ואני כמו העט. היד שכותבת עליו, חורטת עליו, מעצבת אותו כמו שאני רוצה.
זה לא רק שהוא נשבר, הוא מתרוקן בטוטאליות.
ובמקום הזה אני יכולה לעשות איתו כל דבר.
לעצב אותו. למתוח אותו. לרסק אותו. להלביש עליו כל פנטזיה. והוא פשוט יהיה.
זה הסף שאנחנו בונים יחד מתוך דינמיקה של התנגדות.
מאבק מתמשך מי יוותר ראשון , מי ימצמץ ראשון.
כל הזמן הדיאלוג והמלחמה על שליטה עד שהוא נשבר עבורי.
וכשהוא שלי באמת, אני עוטפת. הרגל על הפנים כמו עוגן. כמו חתימה, אני מתקרבת אליו. נוגעת בו מלטפת נותנת לו את הקרבה שהוא צריך.
לוחשת אני פה, אתה לא לבד. אני גאה בך.
ואני באמת גאה.
כי מתוך כל הגועל שהוא מרגיש, מתוך הרעשים בראש שלו, מתוך המקומות שהוא לא רצה לגעת בהם הוא עבר דרכם בשבילי והוא מצא נחמה בי ,בקול שלי. ברגל שלי.
במה שהוא הפך להיות , בזה שהוא מתחתי.
וזה כל הקסם ,לא רק לשבור ולהכאיב.
אלא להחזיק אותו שבור ופשוט להשאיר אותו שם רגע, בריק, בידיים שלי.
ולדעת שדווקא כשהוא כלום הוא הכי שלי.