הכול התחיל כמו תמיד בג’קוזי. המים חמים, בועות מקיפות אותנו, סצנה זוגית תמימה למראה עד שהחיוך שלי השתנה. משחק קטן אמרתי לו, והעיניים שלו נדלקו בחשש.
מה הכללים? הוא שאל.
אסור לך לענות בלא.
הוא צחק, חשב שזה קל.
אתה אוהב אבוקדו? חייכתי, יודעת בדיוק את התשובה.
לא הוא ירה מייד בלי לחשוב ובאותו רגע היד שלי הנחיתה את הראש שלו מתחת למים. הבועות פרצו מפיו, עיניו נפערו. החזקתי עוד כמה שניות, ואז שחררתי. הוא עלה מתנשף, משתעל.
פעם הבאה תחשוב פעמיים.
המשחק המשיך. הוא התחיל להתחכם, לענות בתשובות מתוחכמות לנסות להתחמק. זה שעשע אותי, אבל גם עורר בי רצון לשבור אותו עוד. בסדר, אמרתי. מעכשיו אסור לך לענות גם בכן.
מה? זה לא הוגן! הוא מחה.
שקט, חייכתי. אל תתלונן. תעמוד בחוקים שלי.
כל מילה שלו הפכה למלכודת.
אתה אוהב אותי? כן!! והנה הראש מתחת למים.
אתה שונא אותי? ברור שלא. ושוב אי אפשר לנשום.
על תשובה צריך לחשוב, כל מילה הכי קטנה הופכת למלכודת. ראיתי איך הוא מתעייף, איך המבט שלו מתרוקן. ואז, פתאום, בלי שאצטרך לגעת בו הוא בעצמו דחף את הראש מתחת למים. כאילו אומר: נכנעתי. תפסיקי. ניצחת.
החיוך שלי התרחב. לא הייתי צריכה להטביע אותו. הוא הטביע את עצמו. זה היה הרגע שבו הבנתי כמה עמוק כבר נכנס למשחק שלי.
בסשן אחר, על כיסא השיזוף, הלכתי על משהו אחר לגמרי. ניילון נצמד. שכבה אחרי שכבה, הידיים, הרגליים והוספתי גאג.
אתה שומע אותי טוב? שאלתי בקול קר. הוא הנהן.
אסור לך להשמיע צליל. לא לייבב, לא לגנוח. אם אני שומעת קול אחד קטן אני זורקת אותך לבריכה.
העיניים שלו התחננו, הגוף שלו רעד. אבל שקט. מוחלט.
אני הסתובבתי סביבו, הלכתי והכנתי אוכל. אתה סתם רהיט כרגע, אמרתי תוך כדי ערבוב הסלט. רהיט שמזכיר לי כמה כוח יש לי.
חזרתי מדי פעם, הנחתי יד קלה על כתף, ליטוף קצר על הצוואר. הוא קפא בכל פעם. אולי עכשיו אשחרר אותך? ומיד עונה לעצמי לא. עדיין לא.
ככל שהזמן עבר ראיתי אותו נמס, מתכווץ לתוך עצמו, מחכה לרחמים שלא באו.
מידי פעם מייבב אך הספיק מבט מאיים אחד ממני והוא חוזר להיות בשקט.
בסוף, כשכבר כמעט לא נשאר בו כלום, נתתי לו פורקן. הוא רעד, גנח לתוך הגאג, נשבר מולי.
יופי, חייכתי לעצמי, ואמרתי לו בקול עכשיו תחכה. וחזרתי לשולחן, אוכלת בשלווה בזמן שהוא עדיין מקובע לכיסא.
ברגע אחר, הפעם על המיטה, הוא קשור בידיים בתנוחה לא נוחה. הוא בדרך כלל אוהב מאחורי הגב אבל הפעם זה נקשר סביב הצוואר.
אתה רוצה משהו? שאלתי.
הוא מנסה להגיד משהו ומיד מקבל סטירה.
וככה שוב ושוב עד שהוא מבין. הרצון שלו זה לא מה שחשוב.
שקט, אמרתי לו. אני לא רוצה לשמוע אותך. אתה יפה יותר ככה.
הוא שכוב על הגב, הראש נמשך מעבר לקצה, תלוי באוויר.
הצוואר שלו מתוח, הוורידים נראים, הנשימה שלו רדודה.
אני מתיישבת מולו על כיסא, לא רחוק בדיוק במרחק שבו הוא יכול לראות, אבל לא לגעת.
תנסה להגיע, אמרתי בקול רגוע מדי.
הוא זז, כמעט אינסטינקטיבית, כאילו משהו בתוכו חייב למלא את הפקודה. אבל יש גבול ליכולת שלו למתוח את עצמו.
הראש נשמט מעט, השרירים נמתחים, והוא עוצר.
לא ככה אני אומרת לא. אני רוצה שתגיע אלי לא מתוך רצון. מתוך צורך.
העיניים שלו נעולות על כפות הרגליים שלי.
יש בהן הכול השתוקקות, תסכול, ייאוש, צמא למגע.
הוא מושך את עצמו שוב, הגוף מתעקל כמו קשת,
הנשיפה שלו הופכת לנהמה כבושה.
אני מושכת קלות את הרצועה המחוברת לקולר.
עוד סנטימטר קדימה ואז עוצרת.
עצור אני אומרת.
הוא קופא, כולו מתח, כולו שקט.
תראה כמה זה פשוט, אני ממשיכה. אתה כל כך קרוב, אבל אתה לא נוגע.
אני נשענת אחורה, נותנת לו לראות.
הוא שוב מושך, הפעם חזק מדי, הראש שלו כמעט נופל אחורה, הגוף קורס, ואני מחזיקה את הקולר ביד אחת.
לאן אתה ממהר? אני לוחשת, כמעט בחיוך.
הוא נושף, כמעט חנוק. אני מקרבת את הכיסא, לאט, בלי למהר. מניחה את כף הרגל שלי קרוב לשפתיים שלו.
הוא נמתח, כמעט נוגע, כמעט מצליח. ואז אני שוב הולכת עם הכיסא אחורה.
עוד רגע של כמעט עוד שיעור של סבלנות.
הוא עוצם עיניים, הראש שלו עדיין באוויר, הגוף נלחם בעצמו.
אני מניחה אצבע אחת על השפתיים שלו. לא ביקשתי ממך לעצור. ביקשתי ממך להרגיש.
הרעד שלו משתנה. כבר לא התנגדות זה רטט של קבלה.
הוא לא מחפש להגיע יותר, הוא פשוט נשאר שם.
מתוח, תלוי, קיים.
אני מתקרבת שוב, מושכת אותו אלי עם הרצועה כמה שהוא יכול , מלטפת לו את הסנטר עם כף הרגל, מעלה את הראש שלו לאט, תומכת בו רגע.
אני מתקרבת עוד קצת, כמעט נוגעת בשפתיים שלו עם הרגל. אתה מבין? הוא מהנהן. לא במילים, רק בנשימה.
אז תישאר שם, אני אומרת. והוא נשאר.
מידי פעם מרגיש את הרגל שלי מרפרפת לו על הפנים, תומכת בראש נדחפת לתוך פיו.
מזכירה לו למה הוא קיים, למה הוא זקוק.
והנה שלושה סשנים שונים. שלושה סוגים שונים של חוסר אונים. מים, ניילון, וחבל.
אבל בסוף הכול מתנקז לאותו מקום
הידיעה שאין לו מוצא. שהעולם שלו מצטמצם אליי. שכל תשובה, כל נשימה, כל צליל תלויים רק בי.
וזה הלב של מה שאנחנו יוצרים ביחד. כל פעם מחדש למצוא דרך אחרת לשבור אותו, למחוק את האני שלו, להשאיר רק את מה שאני רוצה לראות.