לאלו שפיספו את חלק א ממליץ בחום לקרוא את חנוך לוין שכותב על שליטה טהורה
הוא חיכה. פיו היה פעור מתחת לחריץ אחוריה, והוא שקד על יצובו של מירווח ראוי ביניהם. (אכן, רק זה חסר לו, שיגע בחוטמו או במצחו בשערה משערות ערוותה וידגדג אותה, וכך יפגין את קיומו בשעה שהיא זקוקה דווקא לפרטיות ולשלווה!) לא, על המירווח יש לשמור, אחרת יסתיים המהלך התקין של העונש בקטסטרופה. על כן הקפיד להפשיל ראשו לאחור ולמטה ככל שאיפשרה לו מפרקת צווארו, ושאף להגיע עמוק ככל האפשר לתחתית האסלה.
שיאה של החרפה לא היה כששכב שם בתוככי האסלה, פניו מרוחים וראשו מוקף חרסינה לבנה מרובבת כתמים חומים, כראשו הכרות של מי שניתן לכנותו "מיוסר" אילמלא היה מגוחך כל-כך: ואף לא בכך שלאחר שניגבה האשה את חריץ אחוריה, שמטה את קרעי הנייר המקומטים על פניו כלאחר-יד, יכלאחר*יד' שהניב גל מחודש של עלבון.
לא, השיא היה זה: כשקמה לעמוד על רגליה, והרכינה את פניה לראות את ראשו בתוך האסלה, ראתה אותו באותו רגע כשהוא מנסה להגביה ראש ומשרבב את שפתיו בניסיון לנשק את ישבנה. הניסיון היה חפוז וכמובן לא הצליח, מושב האסלה גדר בעדו ומייד שב ראשו לאחור, אבל היו בכך כה הרבה מסירות וכניעה - ושמא אף תודה - לאיבר שטינף אותו, שהאשה לא יכלה להתאפק מלהפיק חיוך קטן. הוא עצמו לא ידע מדוע עשה זאת, הלוא כבר לא היה מה להשיג, הכל עבר, נגמר, ובבל-זאת לא הניח לו לבו להימנע מעוד ניסיון אחד. היא חייכה בדומיה, הורידה למטה את שולי כותונתה, ויצאה מבלי לזכות אותו במבט אחד נוסף. הוא חייך לעצמו חיוך בלתי-נשלט של כלימה.
לאחר כחצי שעה קם, רחץ את פניו, והלך לחדרו ולקח את מיזוודתו, ועלה ועמד רגע מול דלת חדר-השינה שלה. הוא הקשיב, לא שמע כלום, הקיש קלות בדלת, וכשלא היתה תגובה פתח אותה ונכנס על בהונות. היה לילה חם, אביבי, החלון היה פתוח, ריחות מתוקים של פרחים והדרים הגיעו מן החח עם רוח קלילה. האשה שכבה על בטנה ללא שמיכה, כותונתה מופשלת למעלה מחמת החום, וירכיה גלויות. הגבר התקרב אל המיטה. הוא לא ידע אם ישנה היא, ועל כל פנים חש צורך להגיד עוד משהו לפרידה:
"אני מוכרח לספר לך," פתח ואמר, "שהיה רגע שחשבתי שאת יכולה עוד לוותר. הצוהר האפל שלך נפתח מולי, ושוב נסגר, וכשנפתח שוב - קצה של גליל ביצבץ. ברגע זה עוד יכולת למשוך אותו בחזרה. היתה דממה גדולה.
כל העולם כאילו עצר את נשימתו: האם ישובו הדברים לקדמותם? היה נראה כאילו יבוא רגע גדול של חסד, וכבר הייתי כל-כך מאושר, ורציתי לצעוק: 'סלחת! סלחת!', גם אמדתי לך זאת מלמטה, אם כי בצעקה, בקול עמום, שמעת?" - לא היתה כל תגובה, האשה נשמה קצובות, והוא המשיך - "אך לא משכת. והגליל ביצבץ עוד קצת. עד שכבר היה ברור: אץ דרך חזרה! אבוד! אטונף עד תום!" הוא התנשם עמוקות תוך פירכוס של רעד, "ובאמת טינפת. כל-כך מר היה לי באותו רגע, כל-כך נעלבתי! נפלא! אני מתכוון לחום שהציף אותי לאחר הכפור שדקר אותי לאחר האכזבה שלאחר התנפצות התקווה!" - והוא גיחך לסירבולו המחשבתי, "את היית ממש גדולה! לא האמנתי! איך לתאר?" דמעות עלו בעיניו, והוא בלע רוק פעם ופעמיים בגלל מחנק בגרונו, וניסה להתעשת, "והנה הכל עבר. כאילו כלום. מה זה טינוף? - מנקים וזהו." ושוב גיחוך שנקטע באמצעו, "ובעצם, לא נכון: שום דבר לא ינוקה. לא אהיה עוד האדם שהייתי, הכל עוקם כליל, לא נשאר דבר."
ופתאום, כאילו רק עתה נכנס לחדר, וכאילו לא אמר עד עתה כלום, וכלום לא קרה, התאמץ לשאול בטון עולץ: "אז מחר ארוחת-בוקר כרגיל?"
"לא," ענתה האשה. הוא חייך, עד כדי כך כאב לו: היא השיבה לו חיוך, עד כדי כך נמאס עליה כאבו.
הגבר עמד בחוץ, אוחז את המיזוודה בידו. עוד מעט יעלה השחר, ובאוויר היה השקט האחרון של הלילה, לפני סאון היום. האיש הביט בבית הדומם וחשב, "הנה המקום שבו תליתי פעם תקווה; מושא התקוות בבית - חמקוה עם התקווה בחוץ." הוא הסתובב אל הרחוב וחשב: "לאן הולכים ומה עושים - זאת עכשיו הבעיה."
אפילו בדיממתו של הבית היתה איזו ציניות. האם והילדה ישנו מאחורי דלת מוגפת ושיכשכו בענייני תת-ההכרה הפרטיים שלהן, או מי יודע במה, מכל מקום לא בו. הוא לא הוזמן. ודאי, הוא היה שמח לככב, לפחות בחלומן, אך ידע שלא יוכל להתפאר בכך. לככב ניתן לו - אם אומנם לכיכוב ייחשבו פירפוריו - בתיאטרון ההברהיהעצמית המרופטת שלו, ושם בלבד. שאר האנושות היה נקי ממנו לחלוטין. אפילו המעשה האחרון של סגירת הדלת מאחוריו נעשה ללא עדים. הוא עזב בחשאי, כמעט במיסתרים, כניגר ונעלם במחשכי הביוב מתוך גופן הבריא והנקי של שוכנות הבית.
להרף-עין ניסה עוד להתקומם ולפצות את מרי רוחו במחשבה: "מזלי הוא שאדם לא נעים אני, וכך קילקלתי להן לא מעט שעות של קורת-רוח. הבאתי,
הבאתי נזק לעולם." אך המרי הקטן לא צלח בידו, והוא נטש אותו מייד אגב גיחוכון.
על-פי חוקי הפרספקטיבה - האדם המתרחק הולך ומתק