סיפורים למגירת הסכום

החלטתי להפתיע אותה, נסעתי למקום העבודה שלה למרות שאמרתי לה שאני במקום אחר.

בחניון כבר התרגשתי, אני אוהב להפתיע ובעיקר אני אוהב להפתיע אותה, משהו במבט שלה פשוט שווה את הכל.

הפידבק של החיוך המבוייש לצד הלחיים האדומות והחיבוק עם הנשיקה הלוהטת, הוא הדלק שלי ליוזמה הזאת.

בניין מפואר, ריח מפונפן בלובי, זר פרחים על שולחן הקבלה הנטוש ואני גונב צבעוני שעוד לא נפתח לגמרי.

מזמזם לעצמי שיר ישן קצבי ונכנס למעלית בחצי ריקוד, לוחץ על הקומה פעמים (בקצב של השיר) רק כדי לגלות שהלחיצה השניה ביטלה את הלחיצה הראשונה.

קומה 28, בניין תל אביבי שמשקיף על הכל, מפה כולם נראים קטנים ואפילו הים נראה פרופורציונלי מהחלון.

הולך בצעדים מהירים, פותח את דלת המשרד שלה בהפתעה רק כדי לגלות שהאור דולק והיא לא שם, עושה צעד וחצי ורואה שהדברים שלה שם...לרגע דאגתי.

ממשיך ומדלג בין משרדים חשוכים וריקים ומתקדם לעבר חדר ישיבות, הדלת סגורה, האור דולק, הקירות - חלונות חצי שקופים.

אני מתקרב ומקרב את האוזן ושומע אותה, הלב שלי דופק מהר וחזק, הפה יבש במהירות כאילו הגוף כבר מכין את עצמו.

פותח את הדלת, היא שכובה על השולחן, הוא בתוכה, חליפה כחול כהה, המכנסיים האלגנטי שלו למטה, שניהם נבהלים.

הוא אומר לה בטון מאוכזב:

"סתומה לא נעלת", מסתכל עלי ושואל אותי מי אני? תוך שהוא מעלה את המכנס ומנסה לסדר את החולצה בפנים.

אני קפוא במקום,היא מסתכלת עלי, דומעת, לא מדברת, מחליטה להשפיל מבט, דופקת לאחור את הראש על השולחן ומניחה את הידיים על הפנים.

כאב בטן תופס אותי, אני מרגיש בחילה.

רק לא להקיא כאן אני אומר לעצמי בראש.

השניות חולפות מהר ואני נכנס לעמדת מתקפה, מתקפה על ההשפלה שאני חווה כרגע.

אני אומר להם "סליחה", מתנצל כמו אדיוט, כאילו שהפרעתי להם.

הוא חוזר שוב על השאלה: "מי אתה".

אני ניגש עליו בצעדים דרוכים, מתקרב לפנים שלו, מסתכל לו בעיניים, מגיש לו את הפרח, מסובב את המבט שלי אליה והיא, לא מעזה להסתכל עלי.

הוא כבר מבין, זה מסוג הרגעים שהמילים בו מיותרות.

אני אוסף את עצמי, מסתובב ויוצא.

במעלית אני מצליח קצת לבכות, תהליך האבל מתחיל אצלי מהר, יאלה מה השלב הבא, העיקר להתחיל להחלים מהפגיעה הזאת.

בדרך לאוטו אני חוסם כל גישת מדיה אפשרית שלה אלי, היא מחוקה לנצח.

אני נכנס לאוטו, מניע, שיר ברדיו של משינה -  דני, זורק אותי למחשבות, שר ודומע בחלק של הגלים.

מחנה את האוטו עולה הביתה, נכנס למיטה כמו איש חולה, בוהה.

מביט בשעון, כבר חמש בבוקר של יום חדש שאין לי שום כוח/רצון/אנרגיה/מוטיבציה להתחיל.

זה הפרק זמן הכי ארוך שלא דיברנו,הינה, הגמילה התחילה.

"פרפקציוניסט?"

לא, כזה מאוד נחרץ.

"אז למה אתה כלכך כועס?

הרי אתה נוטר שאחרים עושים טעויות או לחליפין שלא עומדים בסטנדרטים שלך?"

מממ....

אני חונכתי לפי סט של ערכים ואמונות.

ערכים ואמונות שעיצבתי בהתאם למציאות והתאמתי אותה לצורך שלי. לצידם הבנתי מה נדרש לתפיסתי להיקרא חבר, חבר אמת וכל אחד שנכנס למעגל שלי מקבל הזדמנות אמיתית להוכיח לי שהו/יא עומדים בסטנדרטים.

"והם עומדים בדר"כ?" 

לא.

"ואז מה?"

ואז אני מתייחס אליהם בהתאם, מגדיר אותם כאקראי, משהו/י שאני לא סומך עליהם ולא נותן להם להתקרב יותר מידי אבל...נפגש.

"אז למה אתה כלכך כועס?"

אני כועס מכאלה שלא עומדים בסטנדרטים ואני תקוע איתם, לדוגמא משפחה.

"אז הכל שחור או לבן?"

לא, אבל זה מפשט את החיים ומנפה אכזבות עתידיות. אני לא עילוי ואני טועה, זה לא בושה לבקש סליחה או לטעות אבל לחזור על אותה הטעות וכל פעם לבקש סליחה או, שלא, גורם לי לקחת צעד אחורה מאותו האדם - אין לי כוח בשביל כאלה.

"אוקי, כשמשהו מגיב בביקורת ואומר לך שטעית או שפגעת בו, איך אתה מגיב?"

אני מלא בביקורת עצמית קבועה לצד ביטחון עצמי, אולי מופרז. אני לא מפחד לעשות צעדים שבחלקם אני טועה או נכשל, אין לי בעיה עם זה יש לי בעיה עם משהו שמציין את המובן מאליו, תסביר לי איפה טעיתי שאוכל להעריך אם אני צריך והיכן לתקן.

יכול להיות שבסט הערכים שלי הוא טועה ואפשר לדבר ולא להסכים אבל לדבר.

יהירות והתנשאות יגרמו לי פשוט לכתוש את הצד השני ולהבהיר לו שזאת לא הדרך, ימשיך, ימחק.

"אז אתה לא מתפשר בדר"כ?"

לא מדויק, כל זמן שדעתי תשמע ותלקח בחשבון והצד השני יספק טיעונים לוגיים, אני זורם.

אחרת, הדרך שלי.

"והם מספקים טיעונים לוגיים?"

לא כולם, לא תמיד.

"ואז?"

הדרך שלי, מי שלא מרוצה, נסיעה טובה,המפתחות בפנים, כל אחד לדרכו, אני לא עדר.

"אתה שלם עם הדרך שלך?"

כן.

"אז למה את כלכך כועס?"

כל הלילה מתהפך במיטה במחשבה על בואך.

הריגוש מהדברים שאני אעשה לך, אגיד לך לעשות לעצמך ולי, גורמים לי להשאר ער.

אני אוהב את המחשבה שאת תעשי הכל, המילה לא, כמעט לא קיימת בלקסיקון שלך, למדת שלצד האהבה האדירה שיש לנו, את יודעת את מקומך ואת אוהבת להיות שם.

זאת לא שליטה מלמטה, זאת לא שליטה למילוי צורך שמקורו בכעס, זאת שליטה שמסירה חסמים ושמה בצד אגו ונותנת ביטוי אמיתי, כמעט ללא מסכות להוויה של שנינו.

המסכה הכי גדולה כאן יורדת וחושפת האמת גדולה שאנחנו כשאנחנו נפגשים, היא עולה שוב שאנחנו נפרדים, כל אחד לדרכו.

אני אוהב את השליטה בך דווקא בדברים הקטנים שאת מבקשת את רשותי שהם למעשה דברים הכי גדולים במהות שלהם:

החל מלקבל אישור על הבגדים שאת הולכת ללבוש ועד לכמות האלכוהול שתשתי באותו הערב.

פאק כמה שאני אוהב את זה.

אני אדם סופר אופטימי, תמיד הייתי.

מהצד השני אני זהיר, חושש, בודק לפני ומזהיר.

החצי שנה האחרונה הוציאה ממני הרבה, לפעמים זה מרגיש אפילו, יותר מידי.

אני סלע, כולם נשענים עלי ואני, מתבצר כדי להתמודד עם בכי, פניקה ופחדים של אחרים.

אני לא חושב על המוות, זה לא מעניין, אני עסוק בלחיות ולהנות מהחיים לצד אחריות שיש לי על שתי מתבגרות שאותן אני אוהב ללא תנאי, הן באחריותי עד יום מותי ולהן אני רשת ביטחון.

פתאום, שראיתי על מסך הטלוויזיה שהתקיפה החלה התגנבה לי מחשבה שאולי הערב זה הערב האחרון?

מה אני מרגיש לגבי זה?

לא פחד ולא נעליים, השלמה אבל בעיקר גאווה שחייתי לצידך, איתך.

המחשבה שיש לי אותך וכל מה שעשינו, חווינו, אמרנו, הרגשנו, מתאים לתוחלת חיים שלמה.

אני לא מוכן למות, יש לי עוד הרבה תוכניות ואני לא בשליש אפילו אבל...אין לי ספק שהחיים האלו לא היו אותו הדבר בלעדייך.

אחרי שבשעה שלוש לפנות בוקר הבנתי שאקשן לא יהיה כאן, הכל חזר לנורמליות ברוח עידן הטרלול שאנחנו חיים בו.

אז שלישיה?

אין ספק בכלל שסימני התקופה נראים אלי.

הנפש נשרטת, הנשמה חוטפת מהלומות על בסיס יומי אבל כלפי חוץ, אנחנו מתפקדים, מתנהלים.

ספק על אוטומטת ספק מאלתרים, מזל שיש פרוטוקול שמחזיר אותנו לשגרה שלפעמים היא כלכך מתבקשת.

בשבת שכרנו מטוס קל, בד"ח על החלק החיצוני של המטוס, פנימי, אישור התנעה, הסעה, המראה ואנחנו באוויר.

פעם היה שקט יחסי בקשר, רק בין מעברי בקרה היו דיבורים או חניכים באזורי אימון, היום , הבלגן עבר גם לגובה. 

טסים דרומה, חולפים על פני לימה והקשר מתחיל לפתח חיים משלו, הפקח שמזהיר, התנועה שחולפת ובעיקר פניקה בטון הדיבור.

מלמעלה הכל יפה יותר, משנה צבע אבל השנה גם צורה. השכונות בדרום נטושות, העירות עצובות ואני מטפס בגובה לבקשת הפקח.

את תופסת לי את הירך, בוכה, אני מבין אותך, קשה. את מורידה את האוזניות ומתחילה לצרוח לעבר החלון, הרעש מטשטש את עוצמת הצעקה אבל ורידי הצוואר מעידים שזה כנראה חזק.

בלב אני אומר, תפרקי כאן הכל, כאן רק שנינו, תוציאי את המועקה.

את נרגעת אחרי כמה דקות, מחזירה את האוזניות ומתנתקת, בבועה של עצמך.

אני מסתובב לנחיתה, מתחיל בהכנות, הדבר היחידי שמיושר אצלי הוא ציר המסלול, מקבל אישור סופי, הגלגלים נוגעים ואני מסיע חזרה לחניה.

איזה טיסה, כמה טלטלות וכיסי אוויר נפשיים חווינו ממש רכבת הרים.

אני מדומם מנוע ומרגיש שהגרון כואב, הפנים שלי רטובות ומדמעות ואת הרי בכלל לא כאן, אני לבדי.

נועל וקושר את המטוס, מתיישב ומצלצל אלייך.

חבר שלא פגשתי הרבה מאוד זמן, כתב לי הודעה.

שמחתי כלכך לראות אות ממנו, מיד חיוך גדול נמרח לי על הפרצוץ ונוסטלגיה של ימים פשוטים, אחרים הציפה אותו.

"יאלה חייבים להפגש"

כתבתי לו, מיד ענה - רק תגיד מתי?

"חמישי הקרוב"?

ענה לי - בכיף, תשלח כתובת.

קבענו!

יום חמישי הגיע, הכנתי מטעמים וחיזקתי את בר האלכוהול שלי, האמת היא שהתרגשתי מאוד למפגש הזה.

דפיקה בדלת, אני והזונה שלי מזנקים מהספה, היא ניגשת לפתוח את הדלת, אני מקדים אותה ופותח.

אני מסתכל עליו, הוא עלי חיבוק ענק ופליטות באוויר של ערגונות: "אח שלי...אח שלי"...

פאק, התגעגעתי לטמבל הזה, אחד האנשים השנונים והמצחיקים טבעית שפגשתי בחיים שלי.

בלי לשים לב התעלמתי מהחברה שלו, שבינתיים חיבקה את הזונה שלי, אני והוא מתחילים לצחקק בינינו ומעלים שטויות " גם אני כאן, הלו" היא צועקת לנו וצוחקת צחוק ילדותי, אני משחרר אותו ומציג את עצמי ומחבק אותה, החזה שלה ענק, מורגש היטב בחיבוק.

אני מציג את הזונה שלי בשמה ואני מציע סוףסוף להכנס הביתה, בכל זאת כמה זמן אפשר להשאר בחדר המדרגות...

הם נכנסים, מתרשמים מהבית

"פיייי הסתדרת בחיים אחי" הוא אומר בנימה של רצינות.

"עזוב שטויות יאלה בואו תשבו"

הם מתיישבים, שניהם בספה המרכזית, אני בכורסה שליד, הוא קרוב אלי והיא רחוקה, קרובה לכורסה השניה, ליד הזונה שלי.

אני מסמן לזונה להתחיל לשרת אותנו והיא מביאה את המאפה שאפיתי עם הרטבים, ירקות חתוכים ופצוחים.

" מה תשתו"? אני שואל

שניהם עונים וויסקי.

אני מוזג לכולנו וויסקי וציסר של פי'ג קפוא - לחיים, לחיי חברויות נצחיות אני מצהיר, כולנו שותים.

הערב עבר בעדכונים של שנינו, החיים שעברנו ופתאום הוא זורק לי שהוא התגרש כי היא בגדה, משהו בו השתנה והוא מצא את עצמו מחפש זוגיות, קצת אחרת.

אני לא משתף את הסיטואציה שלי ורק מקשיב לו, גם חברה שלו מדברת עם הזונה שלי אבל אני רואה שמידי פעם היא דופקת לי מבט, החברה שלו.

סיימנו כולנו בקבוק וויסקי והשעה כבר אחת.

אין ספק שהוא עבר דברים...מרתק לדעת...

איפה השרותים הוא שואל, הזונה שלי מכוונת ונעמדת, גם אני צריכה, אלך לשרותים השניים.

נשארנו בסלון רק אני והחברה שלו.

היא מתקרבת ואומרת לי כמה שהיא נהנית לראות אותו ככה, וכמה שהוא התרגש למפגש איתי.

פתאום היא זורקת לי, אתה יודע, אתה נראה לי טעים.

שניהם חוזרים מהשרותים לסלון מתיישבים בטבעיות האחד ליד השניה ואני תקוע עם האימרה של החברה שלו.

חייכתי אליה ושאלתי במבוכה, "מי צמא" כולם בייד

ביחד ענו " אני" כשקלטו שזה היה פה אחד ומתואם כולם התחילו צחוק.

הוא הולך אחרי למטבח ואומר לי שנראה לו שהחברה שלו נדלקה אלי, עניתי לו תודה, היא חמודה מאוד.

"אתה רוצה לזרום איתה?" הוא שואל ומוסיף, אנחנו במערכת יחסים פתוחה, תרגיש בנוח.

אמרתי לו שאני אשמח, ביקשתי שיקח את הזונה שלי לאחד החדרים ושיזרמו - בלי סקס.

הוא הסכים וחזר על הבקשה שלי עבורי.

אנחנו חוזרים עם הכוסות הויסקי והוא ביקש מהזונה שלי לראות את הבית, היא הסתכלה עלי, מחכה לתגובה - אני מהנהן ומחייך, היא קמה והוא אחריה, עכשיו הוא כבר בוחן אותה תוך כדי שהם הולכים במסדרון.

החברה שלו תופחת על הספה " בוא, שב לידי".

אני קם, מנסה להסתיר את הזקפה שלי ומתיישב לידה.

שנינו לוקחים שלוק מהוויסקי והיא מניחה את היד שלה על הברך שלי, הזין שלי עומד ואי אפשר להסתיר את זה, הפטמות שלה זקורות מבעד לחולצה.

היא מסתכלת עלי ואני תופס לה את השיער, מקרב את הפנים שלה ומתחילים להתנשק, נשיקה מלאה בתשוקה, חרמניות, היא מעלה את היד ומניחה אותה על הזין שלי פוקחת עיניים ואומרת לי " שיואוו, מה זה" אני מחייך"

היא מעסה לי את הזין מהמכנס ואני לא מבזבז זמן ומכניס את היד שלי לתוך החולצה שלה, ממשש את החזה הענק הזה ואת הפטמות שלה, היא גונחת ומפסקת רגלים נוגעת בעצמה עם היד הפנויה, אנחנו חוזרים להתנשק.

השדיים שלה מטורפים, גדולים, רכים.

אני שומע דלת נפתחת, אנחנו מפסיקים מיד הכל.

הם חוזרים, מחוייכים, מצחקקים.

אנחנו חוזרים למקומות המקוריים מתחילת הערב ואנחנו חוזרים לדבר, על כלום, שטויות, צוחקים.

היא לא מורידה ממני את המבט.

הוא מסתכל עליה ואומר "יאלה מותק כבר מאוחר, שנזוז"?

הם נעמדים ומודים לנו על ערב מהממם ומאחלים שנפגש שוב, גם אנחנו חזרנו על אותם המילים בנוסח אחר.

הוא יוצאים, אני נועל את הדלת, תופס את הזונה שלי, מצמיד אותה לדלת, מוריד ממנה את המכנס ומזיין לה את הכוס, בכוח, היא רטובה ומאוננת לעצמה עם היד מקדימה.

הגניחות שלה לפני הגמירה גרמו לי לגמור ביחד איתה.

אני מוציא את הזין ומסמן לה למצוץ לי ולנקות את הכל, היא מיד מוצצת ובולעת את מה שנשאר.

אנחנו משאירים הכל ככה והולכים למיטה לישון, מחובקים.

בלילה חלמתי על החברה שלו שהזונה שלי בידיים שלי, מחובקת.

זה חירמן אותו כלכך שהזדיינו שוב לפנות בוקר.

יום למחרת התעוררנו בצהריים, הודעה מהחבר - אחי היה אש, חיים להפגש בקרוב.

אני מספר את זה לזונה שלי, היא מחייכת.

בערב אחד על דרינק אחד יותר מידי היא חשבה שזה יכול להיות רעיון ממש טוב אם אני אגיע להרצות בחברה שהיא עובדת, לא שללתי אבל גם לא הסכמתי.

שלושה ימים אחרי, היא שולחת לי מייל שמסביר שבתאריך כך וכך יש מפגש של החברה והם מחפשים מרצה חיצוני והיא, מתחננת שאבוא.

אישרתי.

שלחתי את הנושא, המצגת ואת משך הזמן שאני זקוק לו.

הגעתי, היא מחכה לי בחניה,פותחת לי את הדלת.

"אדוני תודה שהסכמת".

-זה יעלה לך, עניתי בקריצה.

היא מלווה אותי לאולם, 300 אנשים יושבים וממתינים. היא מתיישבת בשורה הראשונה ואני מתחיל.

תוך כדי ההרצאה ראיתי אותה מחליפה שלל של מבטים,היא צחקה עם הקהל מהבדיחות שהכנסתי באמצע ולא הורידה ממני את המבט.

בסוף ההרצאה, מחיאות כפיים, היא נעמדת ונגשת אלי בהתרגשות, " בוא, לפני השולחנות העגולים יש הפסקה של חצי שעה למנגלינג, בוא נשתה משהו".

אני מסתכל אליה ועונה בשלילה, אנחנו לא יוצאים מהאולם הזה!

האחרונים באולם לעזוב שואלים אותה אם היא מצטרפת והיא עונה שילכו כי היא נשארת לעזור לי.

אנחנו לבד,  אולם ענק, חצי חשוך.

"רדי על הברכיים זונה"

- כן אדוני

היא יורדת ומעבירה את הידיים אחורה, מאחורי הגב.

אני שולף את הזין " תמצצי זונה,תמצצי אותו חזק"

היא מכניסה אותו לפה שלה, עד הסוף, נחנקת אבל ממשיכה.

הזין שלי עכשיו עומד כמו טיל.

אני מוציא אותו מהפה שלה, עובר לעמוד מאחוריה,דוחף לה את הגב, מפיל אותה לרצפה, מרים לה את החצאית,חושף תחת עגול ועסיסי, מסיט את התחתון השחור ומתחיל לזיין לה את הצורה.

היא רטובה, נאנקת, משתוללת, אני בטירוף, מסדר אותה לדוגמה ומזיין לה את הכוס.

אני עומד לגמור, נעמד מכניס אותו לפה שלה וגומר בפנים.

תבלעי יא זונה,תבלעי הכל.

אני מסתדר, וגם היא.

היא בשוק ממה שהרגע קרה כאן, מחוייכת כולה, סמוקה.

לכי לשולחנות העגולים שלך, רק את התחתון שלך תשאירי לי, אני מורה לה.

כן אדוני.

התחתון רטוב, מלא בניחוח שלה.

אני אראה אותך בערב.

היא חייכה.

בדרך החוצה לחצתי  ידיים חכמה אנשים שם, לא באמת היה לי אכפת.

את נכנסת לאוטו שלי, הסאן רופ פתוח, השמש בעיניים שלנו ואנחנו נוסעים, היעד, ידוע מראש. אני נוהג, את לידי, היד שלי על הירך שלך, בדיוק היכן שהיא צריכה להיות ואנחנו מדלגים בין הערים והנופים.

התחושה היא של בלתי מנוצחים, כאילו שהיום, ביחד אנחנו יכולים להתגבר על הכל.

אנחנו מגיעים, עובדים, מסיימים, נכנסים לאוטו ומתחילים לנדוד, נכנסים לכל מיני מקומות שמעולם לא היינו, כמה שאנחנו אוהבים את התחושה הראשונית הזאת, ממש "מגלה את אמריקה". נכנסים לחורשה, פותחים פק"ל קפה, לוקחים לגימה קטנה ורועשת.

את מניחה את הראש שלך על הכתף שלי ואנחנו בוהים בעצים ובירוק שמסביבנו.

אני תופס לך ביער, מושך, הפנים שלך מיד מתעוותים ואת מתחילה להתרגל לכאב הפתאומי, המבט הופך לחיוך.

אני דוחף את הפנים שלך לכיוון הזין שלי ואת שולפת אותו ומתחילה למצוץ.

באמצע היער בין ציוץ הציפורים אני גומר לך בפה.

את בולעת ומחייכת אלי.

הטלפונים על מצב "שקט" העולם יכול לחכות עכשיו. אנחנו ממשיכים לשבת שם ולהנות מהשקט.

השמש כבר בגובה העצים ומתחיל להתקרר.

- בואי נלך.

"כן אדוני"

נכנסים לאוטו ומתחילים את הדרך חזרה, היד שלי על הירך שלך, את בוהה בי, אני רואה את זה בזווית העין אבל לא מסתכל עלייך.

מגיעים לבית שלך, חזרה למציאות, מלווה אותך לכניסה, מנשק ומחבק אותך ומתקשה לשחרר.

את מתחילה לצעוד, עוצרת, מסתכלת אחורה ומחייכת.

כמה שאת יפה, ראבק.

אני נכנס לאוטו ומתחיל את החזרה לבית שלי, מחייך מבפנים ובחוץ.

ככה כל יום אמור לעבור איתך.

אנחנו במועדון, מוזיקת טכנו ברקע והיא צמודה לזרוע ימין שלי.

זוג מולנו רוקד, הוא בלי חולצה מבליט גוף חטוב והיא עם חולצת רשת חושפת/לא חופשת פטמות קטנות ויפיות

אני רואה שהם לכדו את מבטה, כן, הם זוג יפה.

אחרי מספר דקות היא מבקשת אישור לרקוד איתם, אני מאשר לה.

היא ניגשת בזהירות, מחליפה איתם כמה מילים, הם מסתכלים האחד על השניה במבט מחוייך מבוייש ומהנהנים.

שלושתם רוקדים, הגבר נבוך אבל סוקר אותה במבט והאישה מצמצמת מרחק.

הבנות מתחילות להיצמד והאישה מחבקת את הנשלטת שלי מהגב, הידיים שלה על הבטן ולאט לאט הידיים עולות לחזה ומתחילות לעסות אותן. הנשלטת שלי מפנה את המבט לאישה והן מתחילות להתמזמז, הגבר מנסה להתקדם ולהשלים את העטיפה כשהוא מול הנשלט רק ששתיהן, מסמנות לו בתנועה - לא, תשאר שם.

הנשלטת נלחצה טיפה מהמוב שלו והיא מסתכלת אלי, אני מסמן לה עם היד להרגע, הכל בסדר.

הגבר שם שומר על כובדן והוא רוקד בצד, מסתכל עליהן מתחרמנות, האישה מרימה את החולצה של הנשלטת וחושפת את החזה שלה מבעד לחזיית תחרה שחורה, היא שוב מסתכלת אלי ואני מחייך, מאשר לה להמשיך.

הגבר נראה מאוד לא מרוצה, חסר סבלנות, מתוסכל.

אני רואה אותן מדברות ביניהן, הנשלטת מצביעה אלי והאישה מהנהנת עם הראש.

האישה ניגשת אלי ושואלת אם אנחנו רוצים להחליף זוגות ברחבה.

אני מסתכל אליה, היא סקסית, חזה גדול שחום, רגליים ארוכות אסופות בגרביון. 

אני אומר לה להשאר פה ופונה לנשלטת שלי, שרוקדת לבד בינתיים:

- את רוצה להחליף זוגות ברחבה?

" מה, שאתה תיהיה איתה ואני איתו"?

- כן, זאת המשמעות של ההחלפה.

ואז היא שאלה אותי שאלה שגרמה לי להבין בשניה אחת באיזה מקום היא נמצאת:

"רגע אבל מה זה אומר, אתה חושב שתמשיך לאהוב אותי גם אחרי"?

"תמשיך לשלוט בי"?

הסתכלתי אליה, המבט שלה מודאג.

נישקתי אותה ברכות על השפתיים וחייכתי.

חזרתי לאישה ואמרתי לה "פעם אחרת", הסתובבתי, סימנתי לנשלטת שלי לחזור למקומה, לעטוף את יד ימין שלי וחזרנו לבר.

היא מבולבלת, חוששת שעשתה טעות, אני מבין את האווירה שנוצרה, מסתובב אליה, לוחש לה באוזן:

- הם כולם כאן כלים, כלי משחק, לא יותר מזה.

אנחנו מחליפים גוף לא רגש.

אני אוהב אותך בבוקר בדיוק כמו שאני אוהב אותך עכשיו, זה פיזי, לא רגשי.

אני מחבק אותה חזק ומנשק אותה.

גורר אותה לשרותים ומזיין אותה חזק בדוגי, לפני שאני גומר אני מסובב אותה וגומר לה בפה.

- תבלעי הכל, זונה שלי.

היא מחייכת, מרגישה שטיהרנו את האווירה.

חזרנו לבר לעוד דרינק ויצאנו הביתה.

היא עוברת תהליך עם עצמה, אני מזהה את זה, אולי בעצם גם אני.

שעת הנחיתה - סופית.

"תעלי לטיסה עם שמלה קצרה, שחורה, חוטיני, נעלי עקב, שיער אסוף מתוח לאחור, אודם ולק אדום

אני אחכה לך בחניון, תצאי בשער 3, תעלי לקומה שניה,תכנסי לאוטו ותשבי מאחורה."

- כן אדוני

המעלית נפתחת, היא יוצא, בדיוק כפי שאמרתי לה להתלבש, פאק כמה שהיא יפה וסקסית, אני אוהב שהיא נשית ומתוקתקת, הולכת בהליכה בטוחה, גאה.

הרכב שלי חונה עם התחת לכניסה של המעלית, אני פותח מצד הנהג שלי את תא המטען, היא מניחה את המזוודה, פותחת את הדלת ומתיישבת מאחורה.

- שלום אדוני, התגעגעתי אלייך.

אני מחייך ומשיב:

"שלום לך, היית חסרה לי".

היא מחייכת ואני מתחיל בנסיעה.

באוטו שקט, הרדיו כבוי, אנחנו שותקים ורק גונבים מבטים במראה האחורית.

היא מתחילה לזהות את הדרך, זאת הדרך לבית שלי, היא מחייכת, גם אני.

אני מחנה את האוטו, פותח לה את הדלת, היא יוצאת, נעמדת מולי ושנינו מחייכים.

עולים במעלית, בשקט, דממה.

פותח את הדלת, ומסמן לה להכנס קודם.

היא חולפת על פני ונכנסת, מסממת אותי עם הריח שלה, אני נכנס אחריה, סוגר את הדלת, נועל.

מצמצם במהירות את המרחק ונצמד אליה, נצמד לגב שלה, מעביר את הידיים שלי קדימה תופס לה את השדיים ומוחץ אותם עם הידיים שלי, היא מתפתלת.

אני דוחף אותה לכורסא שממולנו, מכופף לה את הגב, מרים ביד אחת את החצאית חושף את החוטיני, במשיכה אחת קורע אותו ממנה, שולף את הזין שלי ודוחף לה אותו לתוך התחת, היא צועקת ומתחילה לגנוח.

אני ממשיך להרים את השמלה שלה מעל הראש, היא נאבקת לשחרר את הידיים שלה בזווית הזאת מהשמלה שהסתבכה, אני לא מאפשר לה, ממשיך לעבוד על התחת המדהים הזה שלה.

אני משחרר את החזיה עם היד הפנויה שלי ומעיף אותה ממנה, חושף את השדיים יפיפים האלה שלה.

אני מוציא את הזין שלי ממנה, מסובב אותה, עוזר לה להחלץ מהשמלה, מתפשט בעצמי ומשאיר אותה רק עם עקבים, על הברכיים.

מכניס את הזין שלי לפה שלה:

" תמצצי זונה, תמצצי טוב"

היא מוצצת, מוצצת טוב.

אני לוקח אותה דרך הקוקו שלה, מושך את השיער ומדביק אותה לקיר, מכניס את הזין שלי לכוס הרטוב שלה ומזיין אותה בעמידה, השדיים שלה קופצים למעלה ולמטה, אני תופס אחד ומוצץ לה את הפטמה, נושך וממשיך לזיין אותה.

- אני יכולה לגמור אדוני?

היא שואלת, היא יודעת שאסור לה לגמור עד שאני מאשר לה.

"תגמרי, זונה, תגמרי".

אני מגביר את הקצב והיא מתנשפת ומתנשמת חזק עד שהיא משחררת צעקה:

- חזק יותר...חזק יותר...

אני מדביק את הזין שלי לתוכה, עד הסוף עם כל חדירה היא גומרת

- כן....כן....תודה אדוני שאתה מזיין אותי וגומרת.

אני מוציא את הזין שלי,מוריד אותה על הברכיים וגומר לה על הפנים.

מסתכל עליה, שנינו מזיעים דביקים.

אני מחייך, מסתכל עליה ואומר לה:

"ברוכה השבה אהובתי, היית חסרה לי."

- גם אתה לי אדוני.

"בואי נתקלח ונלך לישון."