בכניסה למועדון, עדיין בלבוש שמכסה את האמת, כזה שמסתיר את מה שעלול להסגיר לציבור הרחב, את מי שאנחנו באמת.
רק עוד זוג אחד לפני שאני אסיר מעלי את התחפושת, והינה התור שלנו.
הלב שלי דופק, המארחת מסבירה משהו אבל אני לא מצליח לשמוע כלום חוץ מ "תהנו שיהיה לכם ערב טוב", נכנסים.
אני מת על הרגע הזה,הרגע הזה שהיא מורידה מעליה שכבות מיותרות ואני חושף את עצמי לכולם, שרשרת כסף מחוברת לקולר שלה מרשרשת בהליכה שלנו ואנחנו, אנחנו, כפי שאנחנו רוצים להיות באמת.
הפנים הלחוצות שלה הופכות לרפויות יותר, היא נטולת חשש כי היא יודעת שבשניה הזאת כל משקל כובד הערב, עלי.
חבר מתקרב, מתחבקים מדברים, אני לוחש לה "על ארבע אהובתי, רדי על ארבע שאנחנו נדברים"
-"כן אדוני" היא מחייכת ונושכת את השפתיים.
מחשבה מהירה שעוברת לי תוך כדי שהחבר מדבר והעיניים שלו על התחת שלה:
ש"פאק כמה שהיא יפה ונכונה, אני לא באמת יכול בלעדיה, היא...אהובתי."
החבר מתרחק ואני משחרר את השרשרת מהחיבור שלה:
" תביאי לנו לשתות"
שם לה את האשראי בחזיה והיא נעמדת ומשפילה מבט:
- "הרגיל שלך"?
"כן"
היא הולכת, נעלמת בקהל ואני סורק את המקום, הערב רק התחיל והוייב פצצה ואני מאושר, ככה, פשוט.
היא חוזרת עם הוויסקי שלי, קוביית קרח אחת.
אני לוגם מנשק אותה, מעבירנלה קצת וויסקי נושך לה את השפה ואנחנו,, זזים לפי הקצב, מסתכלים על כולם זה נראה שכולם לרגע בסינרגיה
פאק איך אני אוהב את ריח הציפייה שהערב מעלה, זה המקום שלי, לכאן אני שייך.
