קם בבוקר, לבד.
עול העולם על הכתפיים שלו והוא, מתנהל.
יום חדש, קרב חדש, שותה בשקט את הקפה, לא טורח להדליק את האור, מתלבש, מציץ במראה, נועל את הדלת, נעלם.
בערב, צליל המפתח מפלח את השקט המדכא והדלת נפתחת, שוב, חושך.
נשכב על הספה, נכנס לאתר מסעיר וגולל.
תמונות, סיפורים, פוסטים ומשהו בו ניצת.
משהו בתוכו נידלק, הוא מרגיש את שיטפון של הורמונים שוטף את גופו.
מכניס את היד לתחתונים, נוגע בזין, מעסה אותו, מתענג.
דילמה:
לפי הפרופיל שלה, אני לא שולט ולא נשלט, פחות מחמישים ומעל שלושים וחמש, מתאים, אני פונה.
דקות של מחשבה עמוקה על תוכן שיציג אותו במשפט, משהו שיציג פניה הולמת לעלמה שממול.
המחשבה מציתה אותו עוד והוא כותב:
"אהבתי את הפוסט,כתבת ממש יפה והתמונה שם סופר סקסית ובכללי, את מהממת."
נשלח!
הדופק למעלה וגם הזין, הידיעה שמשהי, זרה מוחלטת, תתקשר איתו ואולי תצליח גם להרים את מצב רוחו מהמראות הקשים והאובדן שבחוץ, בפנים.
אולי היא תצליח לגעת בו, וירטואלית כי מזמן לא הוא לא הרגיש התרגש והוא חרמן.
מאונן מקלדת הם קוראים לו, כאילו שזה דבר רע.
מאונן מקלדת מסכן, מה רצה, מגע וירטואלי נטול ביקורת ושיפוטיות.
משהי שתעלה לו את המורל והוא לה, כמובן.
איפה...משטרת המוסר לא תסכים לזה, לא ניתן לו יד או לעשות ביד.
אז אני אומר, תאוננו ידידי תאוננו.
תמשיכו להיות, זה בסדר גמור.
כי גם אני מאונן מקלדת כמוכם ואני אוהב כל רגע בזה.